כשפריימריז שוברים סטיגמות

היו פריימריז לדמוקרטים, ונאור נרקיס לא נבחר. על פניו, עוד פרט קטן בפוליטיקה הפנימית של מפלגה שלא כולם מצביעים לה ולא כולם עוקבים אחריה. אבל האמת היא שיש כאן רגע ששווה להתעכב עליו.

כי אם מקשיבים לשיח ברשת, קל מאוד לקבל את הרושם שנאור נרקיס הוא הדמוקרטים, והדמוקרטים הם נאור נרקיס. שהוא הפנים של המחנה. שהוא ההוכחה החיה לכך שהשמאל איבד את הכיוון, מתנגד ליהדות, מעודד ירידה מהארץ, ובאופן כללי — ״פחד אלוהים עם השמאל הזה״.

ואז הגיעו הבחירות הפנימיות, ואותם מצביעים בדיוק לא בחרו בו.

אז איך הוא לא נבחר?

כדי להבין את השאלה, צריך להבין מי זה נאור נרקיס ומה הוא מייצג בעיני הרבה אנשים. נרקיס התחיל כאקטיביסט חברתי סביב מחאות יוקר המחיה. הוא היה מזוהה עם רעיונות כמו ירידה לברלין, מחאת המילקי, ובהמשך גם עם ביקורת צרכנית על פערי מחירים בין סניפי שופרסל רגילים לבין סניפים בכשרות מהדרין.

בשלב מסוים, מרכז הכובד שלו עבר יותר ויותר לשיח על חילוניות. בשנת 2022 הוא הקים את ״חוזרים בתבונה״, ארגון שמטרתו המוצהרת היא לעודד חרדים לצאת מהעולם החרדי אל חילוניות, ברוח תנועת ההשכלה. הפעילות כללה חלוקת עלונים בבתי כנסת, חלוקת טלפונים לא כשרים, וגם קורס דיגיטלי על יציאה מחרדיות לחילוניות.

אפשר להתווכח על הרעיונות, על הסגנון, על הלגיטימיות ועל האפקטיביות. אבל דבר אחד ברור: נרקיס בנה לעצמו דימוי ציבורי חד, פרובוקטיבי ומזוהה מאוד עם מאבק דתי־חילוני.

הפער בין הרשת לקלפי

ברשתות החברתיות, מי שמייצר רעש נראה לפעמים כמו מי שמייצג ציבור שלם. מי שמדבר הכי חזק נתפס כמי שמחזיק את המיקרופון של המחנה כולו. אבל בחירות פנימיות הן מבחן אחר לגמרי.

שם לא מספיק להיות מוכר. לא מספיק להיות ויראלי. לא מספיק לגרום לאנשים בצד השני לכעוס, או לאנשים בצד שלך למחוא כפיים. צריך שמצביעים אמיתיים יגידו: זה האדם שאני רוצה שייצג אותי.

ובמקרה הזה, מצביעי הדמוקרטים בחרו אחרת.

זה לא אומר שהם הפכו לימנים. זה לא אומר שהם מסכימים עם הציבור החרדי בכל דבר. זה לא אומר שאין במחנה הזה ביקורת על דת ומדינה, על כפייה דתית או על סוגיות אזרחיות. אבל זה כן אומר משהו חשוב: כנראה שהמחנה הזה מורכב יותר מהקריקטורה שמציירים לו.

דעות שונות זה בסדר. פרובוקציות פחות

אפשר לא להסכים עם הדמוקרטים. אפשר לא להצביע להם. אפשר לבקר אותם בחריפות. אבל אם אנחנו רוצים לנהל ויכוח אמיתי, כדאי קודם לדעת באמת במה הם מאמינים.

כי קל מאוד לקחת דמות קצה, לשים אותה במרכז, ולהגיד: הנה, זה כל המחנה. זה נכון בשמאל, נכון בימין, נכון אצל דתיים, נכון אצל חילונים. כולנו עושים את זה לפעמים. כולנו מתפתים לזה, כי זה פשוט יותר. זה מסדר את העולם לשחור ולבן.

אבל המציאות, כרגיל, פחות נוחה ויותר מעניינת.

העובדה שנרקיס לא נבחר לא צריכה להיות רק סיבה לשמחה של מי שהתנגד לו. היא יכולה להיות גם סיבה לברך על כך שציבור יודע לפעמים לבחור אנשים שלא מתנהלים בעיקר דרך פרובוקציות.

דעות שונות זה בסדר. הבחירה המתמדת בפרובוקציות — מכל הצדדים — היא כבר בעיה אחרת.

אולי זה הזמן לתקן

הרגע הזה הגיע סמוך לתשעה באב, וזה לא פרט שולי. תשעה באב הוא זמן שבו מדברים על שנאת חינם, על פירוק חברתי, על היכולת שלנו לראות זה את זה מעבר למחנות.

קירוב לבבות לא אומר להסכים על הכול. הוא גם לא אומר לוותר על ביקורת. הוא כן אומר להפסיק להניח שכל מי שנמצא בצד הפוליטי השני הוא הגרסה הכי קיצונית שראינו בטוויטר.

אז איך הוא לא נבחר? אולי כי גם בתוך מחנה שאנחנו לא מסכימים איתו, יש אנשים שמחפשים ייצוג אחראי יותר, פחות מתסיס, פחות בנוי על מלחמה בזהות של האחר.

וזו מחשבה שכדאי לקחת ברצינות. לא בשביל הדמוקרטים, לא בשביל נאור נרקיס, אלא בשבילנו. כי אם נצליח להכיר קצת יותר את מה שהצד השני באמת חושב, אולי נוכל גם להתווכח קצת יותר טוב — וקצת פחות לשנוא.