יובל והדברים הקטנים

לפעמים חיים שלמים נמצאים בשיחת טלפון אחת

יש סיפורים שנכנסים ללב לא בגלל שהם צועקים. להפך. הם נכנסים דווקא כי הם מדברים בשקט. הסיפור של יובל חסיד לופז ז״ל הוא כזה. סיפור על אדם שנפל בקרב בעזה בגיל 27, אבל מי שמכיר אותו יודע שהשאלה החשובה באמת איננה רק איך הוא נפל, אלא איך הוא חי.

יובל חי בהומור רב, במסירות גדולה למשפחה ובדרך פשוטה מאוד להסתכל על העולם. לא דרך סיסמאות גדולות. לא דרך נאומים. דרך מעשים קטנים. כאלה שבדרך כלל לא מקבלים כותרת, אבל הם מחזיקים משפחות, קשרים וחיים שלמים.

מפרו לישראל, ומשם אל הלב של אנשים

יובל נולד בפרו, בקהילת בני משה, להוריו יוחאי ויוכבד. היו לו שני אחים, והוא הקים בית עם סיגלית. יחד הם הביאו לעולם ארבע בנות, אחת מהן נולדה רק לאחר שהוא נהרג.

כבר במשפט הזה יש עולם שלם. מסע משפחתי, זהות, שורשים, בית, אהבה, אובדן והמשכיות. אבל מי שסיפרו עליו לא דיברו עליו רק דרך נקודות ביוגרפיות. הם דיברו על אדם שהיה מצחיק בלי גבולות, קרוב למשפחה שלו, נוכח, דואג, כזה שיודע להפוך רגע רגיל למשהו שיש בו אור.

לא איש של סיסמאות — איש של מה שצריך לעשות

כששמעון, אחיו של יובל, נשאל מה לדעתו יובל היה רוצה להשאיר אחריו, התשובה שלו הייתה כמעט מפתיעה בפשטותה. לא צוואה גדולה. לא משפט מפוצץ. אלא הדברים הכי יומיומיים שיש.

לדאוג למשפחה. לשמור על קשר בריא. להיות שם אחד בשביל השני גם בשגרה וגם כשיש חילוקי דעות. לדאוג להורים. להתקשר לאמא לפני כניסת השבת.

וזה אולי הדבר הכי חזק בסיפור הזה. כי בעולם שבו כולם ממהרים לדבר על ערכים, יובל כנראה פשוט חי אותם. הוא לא היה אדם של הצהרות. הוא היה אדם של מעשים. עושים את מה שצריך.

המורשת שמתחבאת בשגרה

יש משהו כמעט מטלטל ברעיון הזה. אנחנו רגילים לחשוב שמורשת היא דבר גדול. אנדרטה, נאום, משפט שנחרט באבן. אבל לפעמים המורשת האמיתית היא הרבה יותר קרובה. היא נמצאת בהודעה ששלחנו בזמן. בשיחה שלא דחינו. בסבלנות בתוך ויכוח. ביכולת להחזיק קשר גם כשלא מסכימים.

הסרטון על יובל מזכיר שלחיים יש שני רבדים. הרובד הפיזי והרובד הרוחני. הגוף איננו, אבל הרוח יכולה להמשיך להיות כאן. לא כרעיון מופשט, אלא כמשהו שאנחנו בוחרים לקחת לתוך החיים שלנו.

אם ניקח משהו קטן מהאישיות של יובל, מהטוב שלו, מההומור שלו, מהמסירות שלו למשפחה, אז הרוח שלו ממשיכה להשפיע. לא רק בזיכרון, אלא במעשים.

להגיע לאן שצריך להיות

אחד המשפטים שמזוהים עם יובל הוא: "ייתכן שלא הגעתי לאן שתכננתי, אבל כנראה שהגעתי לאיפה שהייתי צריך להיות."

יש במשפט הזה הרבה ענווה וגם אמונה. הוא לא מבטל כאב, ולא מעמיד פנים שהכול פשוט. הוא רק מציע מבט אחר על הדרך. לפעמים החיים לא נראים כמו התוכנית שבנינו לעצמנו. לפעמים הם לוקחים אותנו למקומות שלא דמיינו. ועדיין, בתוך כל זה, אפשר לחיות באופטימיות, לעשות טוב, לשמור על האנשים שלנו ולהיות נאמנים למה שחשוב באמת.

מה אפשר לקחת מיובל היום

אולי הדרך הכי נכונה לזכור את יובל היא לא רק לקרוא עליו, אלא לעשות משהו קטן בעקבותיו.

להרים טלפון להורים. לשלוח הודעה לאח או לאחות. לתקן קשר שנשחק. לצחוק קצת יותר. להיות קצת פחות עסוקים בסיסמאות וקצת יותר עסוקים באנשים. לזכור שגדולה אמיתית לא תמיד נראית גדולה מבחוץ. לפעמים היא נראית כמו אדם שפשוט עושה את מה שצריך לעשות.

האור שנשאר

יובל חסיד לופז ז״ל נפל בקרב בעזה בגיל 27. אבל הסיפור שלו לא מסתיים שם. הוא ממשיך בארבע הבנות שלו, במשפחה שלו, בחברים שלו, ובכל מי ששומע עליו ולוקח ממנו משהו קטן לחיים.

כי בסוף, אולי זה כל העניין. לא תמיד נגיע לאן שתכננו. אבל אם בדרך נדאג למשפחה, נשמור על קשר, נעשה טוב בשקט, ונבחר באמונה ובענווה, אולי נגיע בדיוק לאיפה שאנחנו צריכים להיות.

יהי זכרו ברוך.