הבית שחמק מהרשימה

הבית שחמק מהרשימה

יש בתל־אביב בתים שנעלמים בשקט. לא כי אין להם סיפור, לא כי אין להם ערך, ולא כי הם לא קשורים לפרקים חשובים בתולדות העיר. הם פשוט חומקים. מהרשימות, מהעין הציבורית, מהדיון העירוני. ואז, יום אחד, מגיע תאריך ההריסה, ומה שנשאר הוא בעיקר ניסיון אחרון להגיד: רגע, היה כאן משהו.

כזה הוא בית נוסבאום, או נאמן, בפינת הירקון 222 וז'בוטינסקי 1. מבנה שעומד לקראת הריסה ב-12/7, לטובת הקמת בניין מגורים חדש באחד המקומות הנחשקים בעיר, מול גן העצמאות וחוף הילטון. אבל לפני שהמגרש מתאפס ומתחיל מחדש, שווה לעצור לרגע ליד הסיפור שלו.

שכונת פועלים שכבר כמעט לא נשארה

הבית הזה קשור לסיפור של שכונת פועלים ט', שם שכבר מזמן כמעט אינו בשימוש יום־יומי. השכונה הוקמה בשנות השלושים והארבעים עבור חברי מועצת הפועלים של התקופה, שקיבלו מגרשים בתנאים מיטביים ובנו לעצמם בתים בעיר שהלכה והתעצבה.

כמו שקורה בתל־אביב, הזמן עשה את שלו. חלק מהבתים נהרסו, אחרים הורחבו, נבנו מחדש או הוחלפו במבנים גבוהים ורחבי ידיים יותר. מעט מאוד נשאר כיום מהמרקם המקורי ההוא. רחוב ויתקין עוד מחזיק משהו מהזיכרון הזה, אבל גם סביבו כבר קשה לזהות את שכונת הפועלים שהייתה כאן.

ובכל זאת, דווקא בפינה של הירקון וז'בוטינסקי, מחוץ לציר המרכזי של השכונה, נשאר עד עכשיו מבנה אחד שמספר סיפור גדול בהרבה מהחזית שלו.

ארבעה אדריכלים בתיק בניין אחד

מה שהופך את הבית הזה למעניין במיוחד הוא תיק הבניין שלו. בתוכו נמצאו תוכניות מאת ארבעה אדריכלים שונים, וכולם שמות בעלי משקל באדריכלות המקומית של שנות השלושים, הארבעים והחמישים.

ראשיתו של הבית הייתה צנועה יותר: מבנה חד־קומתי עבור אברהם חיים נאמן, מראשי התנועה הציונית ברובנה, כיום באוקראינה. אבל עם השנים, התיק הלך והתעבה, והבית עבר תכנונים ושינויים עבור בעלים שונים.

בין השמות שמופיעים בסיפור הזה נמצא פטר אלקמן, אדריכל המזוהה עם מבנים כמו וילה חסין ובית פיטולוביץ'. לצדו מופיע גם קרל רובין, מי שתכנן את בית העצמאות בשדרות רוטשילד. רובין קשור גם לבית זלצר, מבנה אחר שלו שנהרס לא מזמן, וכיום כבר נבנית על מגרשו בנייה חדשה.

הגרסה המאוחרת יותר של המבנה, כפי שהתקיימה עד להריסה, תוכננה על ידי לוטה כהן, אדריכלית עם ניסיון עשיר בתכנון עבור גופים כמו רסקו. עוד שם שמופיע בפרשה הוא יעקב פינקרפלד, אדריכל חשוב בפני עצמו ואחיה של המשוררת אנדה עמיר.

כלומר, זה לא רק בית ישן בפינת רחובות. זה מגרש אחד שעליו נרשמו שכבות של תכנון, בעלות, עירוניות ואדריכלות. בית קטן יחסית, אבל עם חתימות של כמה מהדמויות הבולטות שעיצבו את פני תל־אביב המוקדמת.

האם שם של אדריכל מספיק כדי להציל בית?

אפשר להתווכח על העיצוב שלו. אפשר לדבר על הסגנון, על השינויים שעבר, על המצב שבו הגיע לימיו האחרונים. אבל השאלה המעניינת יותר היא אחרת: האם עיר כמו תל־אביב יודעת לזהות בזמן את הערך של המבנים שלה?

במקרה הזה, נדמה שהתשובה כואבת. עוד מבנה שחמק מרשימת השימור. לא מבנה נטול הקשר, אלא בית שנוגע בשכונת פועלים שכמעט נעלמה, במנהיג ציוני ברובנה, ובארבעה אדריכלים מהמעלה הראשונה של התקופה.

האם מוטב היה להשגיח עליו טוב יותר? האם עצם זהות מתכנניו הייתה צריכה להספיק כדי להכניס אותו לרשימת השימור העירונית? אלו שאלות שכבר לא ישנו את גורלו של הבית, אבל הן בהחלט צריכות להישאר על השולחן לקראת הבית הבא.

מה נשאר אחרי שהבניין יורד

ההריסה היא כבר עובדה. במקום שבו עמד בית נוסבאום-נאמן יקום מבנה חדש, כמו שקורה שוב ושוב בעיר. תל־אביב ממשיכה להיבנות, להתייקר, להתחדש ולמחוק. לפעמים המחיקה הזו בלתי נמנעת, ולפעמים היא פשוט תוצאה של חוסר תשומת לב בזמן.

ולנו נותר רק להשאיר תיעוד שלו, של הסיפור שלו ושל השכונה שלו, לטובת מי שירצה להבין בהמשך מה היה כאן לפני שהכול הפך לעוד מגרש בנייה.

כי כשבית כזה נעלם, לא נעלמים רק קירות. נעלמת שכבה קטנה מהזיכרון הפיזי של העיר. ובתל־אביב, עיר שממהרת מאוד קדימה, דווקא השכבות האלה הן מה שמזכיר לה מאיפה היא באה.