מי באמת כתב את הזוהר

יש שאלות שנשמעות פשוטות — עד שמנסים לענות עליהן. למשל: מי כתב את ספר הזוהר? לכאורה, התשובה מוכרת לרבים: רבי שמעון בר־יוחאי (רשב״י) — הדמות המיסטית הגדולה שמזוהה עם המערה, עם סודות, עם ל״ג בעומר ואור רוחני שלא נכבה.

אבל אז נכנסים קצת פנימה, פותחים את הסיפור ההיסטורי ומגלים שהשאלה הזו הרבה פחות פשוטה ממה שנדמה. ספר הזוהר אמנם מיוחס במסורת לרשב״י בן המאה השנייה, אך הוא הופיע בפועל בספרד של המאה ה-13 — כלומר יותר מאלף שנה אחר כך. ומשם מתחיל אחד הדיונים המסקרנים ביותר בעולם היהודי.

ספר של אור עם צל של תעלומה

ספר הזוהר נחשב לאבן היסוד של הקבלה. הוא עוסק בעולמות עליונים, בספירות, בנשמה, בתורה כמערכת סודית של משמעות וביחסים העדינים בין האדם לבין האלוהות. עבור רבים הוא לא עוד ספר — הוא שער לעולם פנימי ועמוק.

לפי המסורת המקובלת, רשב״י ותלמידיו הם מקור הזוהר. הסיפור הזה נטוע עמוק בתודעה היהודית, במיוחד סביב דמותו של רשב״י: חכם תנאי שחי בתקופת הרומאים, שהסתתר במערה ולפי המסורת הגיע להשגות רוחניות עצומות.

אבל בעולם המחקר נשאלת שאלה אחרת: אם הזוהר נכתב במאה השנייה, מדוע הוא מתגלה רק במאה ה-13 בספרד? ולמה יש בו סימנים שנראים מאוחרים בהרבה מתקופת רשב״י?

הפרטים הקטנים שמדליקים נורה

אחת הסיבות לכך שהדיון לא נגמר היא שיש בתוך הזוהר דברים שנראים כאילו הם שייכים לתקופה מאוחרת יותר. לא מדובר רק בתחושת בטן; חוקרים הצביעו על עניינים לשוניים, אזכורים היסטוריים ותיאורים גאוגרפיים שלא תמיד מסתדרים עם ארץ־ישראל של המאה השנייה.

גם השפה מעוררת עניין. הזוהר כתוב בארמית, אבל לא תמיד בארמית שתואמת בדיוק את הארמית של תקופת התנאים. יש בו שכבות לשוניות שנראות לחלק מהחוקרים כמו ארמית שנכתבה בתקופה מאוחרת יותר — אולי על ידי אדם שהכיר מקורות קדומים אך חי בסביבה אחרת לגמרי.

וזה המקום שבו השאלה הופכת מעניין טכני לדרמה ספרותית והיסטורית: האם מדובר במסורת עתיקה שעברה בעל־פה ונכתבה מאוחר יותר? האם מדובר בחיבור שנכתב בהשראת רשב״י? או אולי ביצירה של מחבר מאוחר שבחר לכתוב בשם חכם קדום כדי לתת לדבריו תוקף רוחני?

הבלש היהודי שניסה לברר מה קרה

אחת הדמויות החשובות בסיפור היא רבי יצחק דמן מעכו. הוא חי בתקופה שבה הזוהר כבר התחיל להתפרסם, וביקש להבין מאיפה הגיע הספר הזה. רבי יצחק לא הסתפק בשמועות — הוא יצא לבדוק, לשאול ולשמוע עדויות.

במהלך הבירור שלו עלתה דמות מרכזית: רבי משה די לאון, מקובל יהודי מספרד. הוא היה האיש שהפיץ את ספר הזוהר בעולם היהודי של זמנו. וכאן הדברים מסתבכים.

לפי אחת העדויות המפורסמות, לאחר מותו של רבי משה די לאון טענה אשתו שהוא כתב את הזוהר בעצמו ולא החזיק בידיו כתב־יד עתיק של רשב״י. לפי אותה גרסה הוא ייחס את הספר לרשב״י משום שספר כזה יתקבל טוב יותר — ואולי גם ימכור טוב יותר. במילים פשוטות: היה כאן גם עניין של כסף.

מצד שני, זו רק עדות אחת בתוך סיפור מורכב. היו שטענו אחרת; היו מי שהאמינו שרבי משה די לאון באמת החזיק מסורת קדומה; והיו מי שראו בו לא ממציא אלא מעביר — אדם שהביא לעולם חומר עתיק שנשמר בסוד.

אז מי כתב — רשב״י או רבי משה די לאון?

כאן מגיעה התשובה הכי לא מספקת והכי כנה: האמת היא שלא יודעים בוודאות.

המסורת אומרת: רשב״י. המחקר ההיסטורי מצביע לא פעם על רבי משה די לאון או על חוג מקובלים בספרד של המאה ה-13. יש גם אפשרויות ביניים: אולי היו גרעינים קדומים, אולי היו מסורות מיסטיות עתיקות, אולי הטקסט כפי שאנחנו מכירים אותו עבר עריכה מאוחרת, ואולי מדובר ביצירה ספרותית רוחנית של תקופה מסוימת שדיברה בקול של תקופה קדומה.

וזה בדיוק מה שהופך את הזוהר לסיפור כל כך מרתק: הוא לא רק ספר מיסטי — הוא גם חידה היסטורית, וגם עוסק בשאלה גדולה יותר: איך אנחנו מתייחסים לטקסט קדוש? האם הערך שלו תלוי בזהות המחבר או בתוכן, בהשפעה ובאופן שבו דורות של יהודים קיבלו אותו?

לא משנה מי כתב — משנה מה כתוב

יש משפט שחוזר לא מעט בדיונים על הזוהר: לא משנה מי כתב — משנה מה כתוב. זו גישה שמבקשת להזיז את המוקד מהחקירה ההיסטורית אל החוויה הרוחנית.

לפי גישה זו, גם אם הזוהר נערך או נכתב מאוחר יותר, עדיין יש לו כוח אדיר. הוא עיצב את הקבלה והשפיע על התפילה, על מנהגים, על חסידות, על פיוט ועל האופן שבו יהודים רבים מבינים את התורה ואת העולם.

גישה אחרת טוענת שממש חשוב לדעת מי כתב, כי זה עוזר להבין את ההקשר, את השפה, את המטרות ואת העולם שבו נוצר הטקסט. מבחינה זו מחקר לא חייב להרוס קדושה — לפעמים הוא דווקא מוסיף שכבה של עומק.

ספר של רשב״י, כי העם קיבל אותו כך

יש גם עמדה מסורתית מעניינת שאומרת כך: עם ישראל קיבל את הספר כספר של רשב״י, ולכן הוא ספר של רשב״י — לא בהכרח במובן הפשוט של עט ונייר, אלא במובן של שייכות רוחנית, קול, השראה ומסורת.

החידה נשארת פתוחה

בסופו של דבר אנחנו נשארים עם שאלה — וזה אינו דבר רע. להפך: לפעמים שאלה טובה מחזיקה עומק רב יותר מתשובה מהירה.

ספר הזוהר ממשיך לעורר השראה וגם מחלוקת. הוא עומד בצומת שבין מסורת למחקר, בין אמונה להיסטוריה, בין סוד למילה כתובה. ומי שמביט בו ברצינות יכול להחזיק כמה מחשבות יחד: ייתכן שהמסורת משמרת אמת רוחנית עמוקה; ייתכן שהמחקר חושף תהליכים היסטוריים חשובים; וייתכן שהיופי של הזוהר נמצא בדיוק במתח הזה.

אז מי כתב את ספר הזוהר? אולי רשב״י, אולי רבי משה די לאון, אולי חוג של מקובלים, אולי מסורת עתיקה שעברה גלגולים — האמת היא שלא יודעים בוודאות. אבל השאלה הזו ממשיכה להאיר, וזה כבר מאוד זוהרי.

צפו בסרטון