היום שבו כמעט מתתי

היום שבו כמעט מתתי באחד הטרקים היפים בעולם

יצאתי לטרק של 30 ק״מ בסיירה נבדה. 15 ק״מ לכל כיוון, בערך 1,000 מטר טיפוס. לא משהו שלא עשיתי לפני. הגעתי ללגונה בסוף המסלול, ואז ראיתי באפליקציית המפות שלי שיש עוד המשך קטן לכיוון קרחון. עוד שעה בערך. נשמע תמים, נכון?

אז השארתי למטה את כל הציוד. האוכל, המים, הכול. המחשבה הייתה פשוטה: אני ארוץ לשם מהר, אחזור, ואמשיך כרגיל.

זאת הייתה הטעות הראשונה.

כשהמסלול מפסיק להיות מסלול

בהתחלה זה רק נהיה יפה יותר. הדרך המשיכה, הנוף נפתח, ואז פתאום כבר לא ממש הייתה דרך. לא סימונים, לא שביל ברור, רק התקדמות לפי האפליקציה והתחושה שהקרחון כבר ממש שם.

הגעתי ללגונה ענקית עם מפלים שיוצאים מהקרחון. מקום מהפנט. כזה שגורם לך לשכוח לרגע את הזמן, את המרחק, ואת זה שכל הציוד שלך נמצא הרחק למטה.

ואז הסתכלתי על הטלפון: אחוז אחד בסוללה.

זה היה הרגע שבו הייתי צריך להסתובב ולחזור. בלי ויכוח, בלי ״רק עוד קצת״, בלי להקשיב לאגו. אבל הקרחון היה מעליי, ואני הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי, והחלטתי להמשיך.

השטח הפך תלול כל כך שכבר הייתי צריך לטפס עם הידיים. זה היה אחד הטיפוסים הקשים שעשיתי. ובסוף, כשהגעתי למעלה, מצאתי מערת קרח. אחת מתופעות הטבע הכי מטורפות, בתוליות ומהפנטות שראיתי בחיים.

לרגע הרגשתי שניצחתי.

ואז יצאתי החוצה.

בלי סוללה, בלי מים, בלי דרך ברורה

הטלפון מת. השקיעה התחילה. השמש עמדה להיעלם. ואני הייתי על קצה ההר, בלי ציוד, בלי אוכל, בלי מים, בלי שק״ש, בלי מכשיר ניווט פעיל ובלי סימון ברור של דרך חזרה.

פתאום כל היופי הפך למשהו אחר לגמרי.

ניסיתי לרדת בדרך אחת — צוק. ניסיתי דרך אחרת — עוד צוק. כל פנייה נראתה אולי כמו ירידה אפשרית, ואז נגמרה בקיר או בתהום. הראש שלי צעק: ״זה לא אמיתי, זה לא אמיתי״.

בשלב מסוים כבר לא חשבתי לסיים את הטרק. חשבתי איפה אפשר להעביר את הלילה. האם לחזור למערת הקרח כדי שתגן עליי מהרוחות המטורפות שבפסגה? איך שורדים לילה בלי שק שינה, בלי אוכל ובלי מים, בקור שיורד על ההר אחרי החשיכה?

זה הרגע שבו מבינים כמה מהר טיול יפה יכול להשתנות. לא בגלל סערה דרמטית, לא בגלל תאונה גדולה, אלא בגלל רצף של החלטות קטנות שנראו לא נוראיות בזמן אמת.

הדברים הקטנים שמצילים אותך

מה שהציל אותי בסוף היה שילוב של מזל ודברים בסיסיים של שטח. היה ירח מלא. בזכות האור שלו הצלחתי לזהות מרחוק רוג׳ומים — ערימות אבנים קטנות שמסמנות כיוון. הן עזרו לי להבין לאן לרדת ולהתקדם בחושך.

הגעתי ללגונה של סוף המסלול בדיוק כשהחושך ירד לגמרי. משם הצלחתי להגיע לאוהל. זה לא היה בתכנון, וזה בטח לא היה אידיאלי, אבל זה היה הרבה יותר טוב מלבלות את הלילה בצוקים של ההר, עם רוחות חזקות וקור מקפיא.

החוויה הזאת השאירה לי מסקנה אחת מאוד ברורה: לא לזלזל אף פעם בהר.

כמה כללים פשוטים שיכולים לשנות הכול

הרים לא סולחים על זלזול. גם אם אתם מטיילים מנוסים, גם אם עשיתם מסלולים ארוכים יותר, וגם אם זה נראה כמו ״רק שעה הליכה״ — הדברים הבסיסיים הם אלה ששומרים עליכם.

• לא משאירים מים ואוכל מאחור — גם אם אתם בטוחים שזו קפיצה קצרה.

• לא ממשיכים עם סוללה גמורה — במיוחד כשהניווט תלוי בטלפון.

• לא מניחים שכל קו במפה הוא שביל ברור — בשטח הררי, ״דרך״ יכולה להיעלם מהר מאוד.

• לא מתעלמים מהשעה — שקיעה בהרים משנה את כל המשחק.

• כן שמים לב לסימני שטח — רוג׳ומים, קווי ירידה, אור ירח וכל פרט קטן יכולים להיות קריטיים במצב חירום.

בסוף, הטבע לא צריך להיות מפחיד כדי שנכבד אותו. הוא יכול להיות יפהפה, מרגש וממכר — ועדיין מסוכן כשמגיעים אליו לא מוכנים.

אז בפעם הבאה שהראש אומר לכם ״יאללה, רק עוד קצת״, תעצרו רגע. תבדקו מים. תבדקו סוללה. תבדקו את השעה. תבדקו אם יש לכם דרך חזרה.

כי לפעמים ההבדל בין סיפור מטורף לסיפור שלא חוזרים ממנו הוא החלטה אחת קטנה.

צפו בסרטון באינסטגרם