הגולם הוא רק התירוץ

איך מייצרים גולם ולמה זו בכלל לא השאלה

יש שאלות שנשמעות כאילו הן נלקחו ישר מתוך מרתף עתיק בפראג. איך מייצרים גולם לפי הקבלה, למשל. שאלה עם אבק של מסתורין. קצת מהר"ל מפראג. קצת אותיות קדושות. קצת דמיון שמתחיל לעבוד שעות נוספות.

אבל דווקא מתוך השאלה הזו מגיע סיפור קטן על הרב עדין שטיינזלץ, שמסובב את כל העניין לכיוון אחר לגמרי. פחות קסם. יותר חינוך. פחות יצור מחימר. יותר בן אדם עם לב ומחשבה.

כשהתלמידים שאלו על המהר"ל מפראג

מספרים שתלמידים של הרב שטיינזלץ ישבו איתו פעם ודיברו על הסיפור המפורסם של הגולם מפראג. כמו שקורה בשיחות טובות באמת, הם התחילו מהסקרנות הגדולה: איך עושים את זה באמת? איך מייצרים גולם?

הרב שטיינזלץ לא ביטל את השאלה. להפך. הוא אמר שזו שאלה מצוינת. הרי בעקבות הסיפור של המהר"ל היו לא מעט אנשים שניסו לחקור, לבדוק ואולי אפילו לנסות לעשות משהו בכיוון.

ואז הוא אמר את המשפט שמוציא את האוויר מכל הבלון המיסטי ומכניס לתוכו אוויר אחר לגמרי: להכין גולם — זה לא כזה ביג דיל.

הבעיה היא לא ליצור גולם אלא לא ליצור גלמים

כאן מגיע העוקץ. הרב שטיינזלץ אמר שהוא מכיר לא מעט רבנים ומחנכים שיצרו לא גולם אחד ולא שניים, אלא עשרות ומאות גלמים.

וזה כבר לא סיפור על קבלה. זה סיפור על חינוך. על מורים. על הורים. על מנהיגים. על כל מי שיש לו השפעה על נפשו של אדם אחר.

כי גולם במובן הזה הוא לא יצור מפחיד שעומד בעליית גג. גולם הוא אדם שלא למד לחשוב. שלא למד לשאול. שלא קיבל מקום לפתח קול פנימי. מישהו שיודע לחזור על מילים אבל לא באמת חי אותן.

ליצור אנשים כאלה זה כנראה באמת לא מסובך. מספיק לתת תשובות מוכנות מראש. מספיק לפחד משאלות. מספיק לדרוש ציות בלי לבנות הבנה. והנה קיבלנו גולם חינוכי למהדרין.

המורה הנדיר שיודע לבנות בני אדם

ואז מגיע המשפט החשוב באמת: הבעיה האמיתית היא איך ליצור בני אדם.

איזה משפט פשוט, ואיזה עולם שלם הוא מחזיק. ליצור בן אדם זה לא למלא אותו בחומר. זה לא רק ללמד אותו להצליח במבחן. זה לא להפוך אותו לעותק קטן של המורה.

ליצור בן אדם זה לעזור לו לגלות אחריות. סקרנות. יושר. אומץ לשאול. יכולת להקשיב. רצון להיות טוב יותר בלי למחוק את מי שהוא.

ולכן הרב שטיינזלץ אומר שאם פוגשים מורה שיודע לבנות וליצור בני אדם, זה כבר משהו גדול. שווה להתאמץ. שווה לעצור. שווה להקשיב לו.

הספר שממנו הסיפור הזה מגיע

הסיפור היפה הזה מובא בספר אש לא יכולה לנוח של יואל שפיץ על הרב שטיינזלץ. זהו ספר של סיפורים קטנים לכאורה שמצליחים לפתוח חלונות גדולים מאוד. על תורה. על אנשים. על חינוך. על רוח שלא מסתפקת בסיסמאות.

לא במקרה ההמלצה עליו מגיעה סביב שבוע הספר. יש ספרים שקונים כדי שיהיו על המדף. ויש ספרים שקוראים כי הם מזיזים משהו בפנים. לפי הסיפור הזה, לפחות, הספר שייך לסוג השני.

אז מה נשאר לנו מהגולם

אולי כל הסיפור על הגולם שרד כל כך הרבה שנים כי הוא מדבר על פחד אנושי עמוק. הפחד שנדע להפעיל דברים אבל לא נדע לתת להם נשמה. שנדע לייצר מערכות. תלמידים. קהילות. תוצרים. אבל נשכח את האדם שבתוך כל זה.

הרב שטיינזלץ לוקח את האגדה העתיקה ומחזיר אותה לכיתה. לבית. לשיחה שבין מורה לתלמיד. בין הורה לילד. בין אדם לעצמו.

כי בסוף השאלה אינה איך יוצרים גולם. השאלה היא איך לא נהפכים לכאלה. ואיך זוכים לפגוש אנשים שיודעים לעזור לנו להיות יותר בני אדם.

שנזכה להיות בני אדם.