החנות שמחביאה את איסטנבול

יש חנויות שנכנסים אליהן כדי לקנות עט, מחברת או משהו קטן לשולחן. ויש חנויות שנכנסים אליהן ופתאום נפתחת דלת לעיר אחרת, לזמן אחר, למשפחה שלמה.

בלב בית רומנו בתל אביב, בין המוזיקה שמגיעה מהרחבה, הצחוקים, האוכל, האנשים והקצב התל אביבי המוכר, יושבת חנות מכשירי כתיבה שנראית במבט ראשון כמו עוד עסק ותיק. אבל מאחורי לוחות שעם ותמונה ישנה שמתחבאת קצת בצד, מסתתר סיפור שמתחיל הרבה לפני דרך יפו. הוא מתחיל באיסטנבול, ברחוב תחתקאלה.

מבית רומנו לתחתקאלה

הסיפור של י. מזרחי מכשירי כתיבה הוא לא רק סיפור של חנות. זה סיפור של עסק משפחתי בן כמעט מאה שנה; עסק שהתחיל באיסטנבול, עבר דרך זיכרונות משפחתיים, חשבוניות ישנות, חתימות בערבית, לירות וקרושים, והגיע עד לבית רומנו בתל אביב.

בסרטון נכנס היוצר אל החנות של יוסי מזרחי, ממשיך הדרך של העסק המשפחתי. הוא מבקש ממנו להוריד תמונה ישנה שמסתתרת מאחור. זו לא תמונה דקורטיבית שנועדה ליצור אווירה, אלא מסמך קטן של חיים שלמים: תצלום משנת 1930 שמחזיר את המשפחה אל איסטנבול של פעם.

מזכרת מנעוריי על הקיר

על התמונה מופיע הכיתוב בצרפתית: Souvenir de ma jeunesse, כלומר מזכרת מנעוריי. התאריך הוא 17 בדצמבר 1930, ובחזית העסק עומדים מורדו וגוזף מזרחי, או כפי שמופיע שם: Mordo ve Jozef Mizrahi.

זה רגע קטן ומרגש, כי פתאום חנות עמוסה בבית רומנו הופכת לגשר בין דורות, בין תל אביב לאיסטנבול, בין משפחה אחת לעסק אחד שהצליח להישאר בחיים גם כשהעולם סביבו השתנה לגמרי.

משפחת מזרחי הייתה יבואנית בלעדית של חברות מכשירי כתיבה לטורקיה. כלומר, לא מדובר רק בחנות שכונתית של פעם, אלא בעסק מסחרי חי ותוסס שפעל בלב עיר גדולה, עם קשרים, סחורה, לקוחות ושם משפחה שהפך לסימן של מקצוע.

השדון שבחלון והילדים שנמשכו פנימה

אחד הפרטים הכי אנושיים בסיפור הוא דווקא הדמות הקטנה שמופיעה בתמונה: מין שדון או ג׳וקר מוזר כזה, קצת מצחיק, קצת מטריד ובעיקר בלתי נשכח.

לפי הזיכרון המשפחתי, הדמות הזאת שימשה כקמע שנועד למשוך ילדים סקרנים אל החנות. וזה יפה במיוחד, כי בסוף גם עסק מכובד של יבוא ומכשירי כתיבה צריך משהו קטן שיגרום לילד לעצור מול החלון, להסתכל, לשאול ולהיכנס.

לפעמים ההיסטוריה לא נשמרת רק במסמכים רשמיים. היא נשמרת בפרטים הקטנים: בקמע משונה, בכתב יד על חשבונית, בתמונה מאובקת ובמשפט אחד שסבא עדיין זוכר.

כאן התחילה עוד דרך משפחתית

הקשר לא נגמר באיסטנבול. לפי הסיפור בסרטון, גם סבו של היוצר התחיל את הקריירה שלו מתוך העסק הזה. משם צמח העסק המשפחתי שלהם. וכך תמונה אחת מחברת בין כמה ענפים של אותה משפחה: בין סבתא רוזה מזרחי קלבו, עליה השלום, בין יוסי מזרחי בבית רומנו, ובין סבא שזוכר לא רק את העסק, אלא גם את הרכבת שעברה מאחור, במקום שבו נמצא היום פארק המסילה.

זה אולי החלק הכי יפה בסיפור: ההבנה שמקומות משתנים, מסילות הופכות לפארקים, מבנים ישנים הופכים למתחמי בילוי, וחנויות מתאבקות בזמן. אבל מתחת לכל זה נשארים אנשים, משפחות, זיכרונות ומקצוע שעובר מיד ליד.

לא רק חנות. ארכיון חי

בית רומנו היום הוא מקום של תנועה, מוזיקה, אוכל, אופנה וצעירים שנכנסים ויוצאים. אבל בתוך כל הרעש הזה קיימת גם שכבה אחרת, שקטה יותר ועמוקה יותר: שכבה של סוחרים, מהגרים, משפחות ספרדיות ולבנטיניות, ושפות שהתערבבו זו בזו — טורקית, צרפתית, עברית, ערבית ואולי גם לדינו ברקע.

החנות של י. מזרחי היא דוגמה נהדרת לארכיון חי. לא מוזיאון מסודר עם שלטים ותאורה, אלא מקום שעובד, מוכר, ממשיך, ובתוך היומיום שלו מחזיק היסטוריה שלמה.

וזה מה שהופך את הסיפור למרגש כל כך. לא צריך לנסוע לארכיון רחוק כדי למצוא שורשים. לפעמים הם נמצאים מאחורי לוחות שעם, מעל מדף, בתוך חנות שחשבנו שאנחנו כבר מכירים.

מה נשאר אחרי שסוגרים את הקופה

הסיפור של י. מזרחי הוא תזכורת לכך שכל עסק ותיק מחזיק בתוכו יותר מסחורה. הוא מחזיק מסלול חיים, בחירות של משפחה, הגירה, געגוע, פרנסה, המשכיות והרבה מאוד זיכרון.

מתחתקאלה באיסטנבול ועד דרך יפו בתל אביב, מתצלום משנת 1930 ועד סרטון קצר ברשת, הדרך של העסק הזה מוכיחה שלפעמים ההיסטוריה הכי גדולה מתחבאת דווקא במקומות הכי יומיומיים.

בפעם הבאה שתעברו ליד חנות ותיקה, אולי שווה לעצור רגע ולהסתכל פנימה. מי יודע איזו עיר אחרת מסתתרת שם מאחור.