אלנבי מתחת לפיגומים

יש רחובות שמבקשים מאיתנו סבלנות. אלנבי הוא כנראה אחד מהם. היום הוא מלא עבודות. גדרות. אבק. רעש. תחושה זמנית כזאת של רחוב באמצע החלפת עור. אבל אם מרימים רגע את הראש מעל המדרכה החפורה ומסתכלים קצת למעלה, במיוחד באזור אלנבי פינת מזא"ה, מגלים רחוב אחר לגמרי.

שם, מעל הבלגן של העבודות, מסתתרת תל אביב של שנות העשרים והשלושים. תל אביב של מרפסות. חזיתות. קווים אקלקטיים. שמות של אדריכלים שכבר מזמן הפכו לחלק מהדי אן איי של העיר. וזה בדיוק הקסם של סיור הגגות הקצר הזה. הוא מזכיר לנו שאלנבי הוא לא רק רחוב שנוסעים דרכו או נתקעים בו. הוא שכבה חיה של זיכרון עירוני.

אלנבי בעבודות. אלנבי בכלל

המשפט הזה תופס יפה את כל הסיפור. מצד אחד אלנבי הנוכחי. זה שנראה כאילו מישהו לחץ עליו פאוז באמצע שיפוץ עצום. מצד שני אלנבי בכלל. הרחוב שהיה פעם אחד הצירים העירוניים, הצפופים, המסחריים והתוססים של תל אביב.

היוצר של הסרטון עומד על גג באזור אלנבי פינת מזא"ה ומצביע סביבו על כמה מבנים היסטוריים. לא בהרצאה כבדה ולא בטון מוזיאוני — יותר כמו חבר שמושך אותך בשרוול ואומר: "רגע, תסתכל לשם; אתה קולט מה יש פה".

ארבעה מבנים. ארבעה אדריכלים. רחוב אחד

בלב הסרטון נמצאת הבטחה פשוטה: להראות לפחות ארבע דוגמאות של אדריכלות משנות ה-20 וה-30 של תל אביב, וכל אחת מהן מגיעה מאדריכל אחר. זה נשמע כמעט כמו משחק עירוני קטן — לזהות מי תכנן מה. אבל בפועל זו דרך נהדרת להבין כמה עשירה הייתה השפה האדריכלית של תל אביב הצעירה.

טבצניק והאקלקטיות של שנות העשרים

אחד המבנים הראשונים שמוזכרים הוא מבנה של האדריכל טבצניק. מבנה אקלקטי משנות העשרים, אקלקטי במובן התל־אביבי היפה של המילה: ערבוב של השפעות, רצון להיות אירופאים ומקומיים יחד, קישוטיות בלי להתנצל — חזית שמספרת על תקופה שבה העיר עוד ניסתה להמציא לעצמה פנים.

למבנה הזה יש גם היסטוריה עמוקה יותר. לפי הסרטון אפילו היסטוריה ביטחונית. לא הכול נפרש שם עד הסוף, וזה דווקא חלק מהיופי. יש בניינים שלא מספרים את כל הסיפור במבט ראשון — הם רק נותנים קצה חוט.

מגידוביץ והדרך לעוד מלון

לידו מופיע מבנה של יהודה מגידוביץ, אחד האדריכלים החשובים של תל אביב המוקדמת. מאחוריו מציץ גם מבנה קטן נוסף, והכול מתרחש בתוך מציאות עירונית מוכרת מאוד: עוד בניין בדרך להפוך לעוד מלון באלנבי ההולך ומשתנה.

זו הערה קטנה עם הרבה משקל, כי אלנבי משתנה. לפעמים השינוי הזה מציל מבנים, ולפעמים הוא משנה את האופי שלהם עד שקשה לזהות מה היה שם קודם — בין שימור למסחר ובין מורשת לתיירות. הרחוב הזה נמצא בדיוק באמצע המתח.

טישלר וברלין. חתימות על הקיר

בהמשך המבט יורד אל מבנה של יוסף טישלר ולידו מבנה של יוסף ברלין. שני שמות שמזכירים לנו כמה תל אביב נבנתה לא רק מתוכניות גדולות אלא גם מאנשים ספציפיים. אדריכלים שהשאירו אחריהם חתימות באבן, בטיח, במרפסות ובפרופורציות.

המבנה שעליו נמצא הצלם מיוחס גם הוא ליוסף ברלין, והוא שייך ל"חבר'ה מעדן" — משפחת חזון מנחם משה. לפי הסרטון יש למשפחה הזו שפע של בניינים באזור אלנבי. פתאום רחוב מוכר מקבל עומק משפחתי, מסחרי ואדריכלי — לא עוד רצף חזיתות אלא רשת של קשרים.

ומה עם הפסאז'

בין המבנים מוזכר גם פסאז'. אולי של שרון. אולי של כרמי. היוצר עצמו מבקש שיתקנו אותו אם צריך, וזה רגע קטן ונחמד כי הוא משאיר את העיר פתוחה לשיחה. אדריכלות עירונית היא לא רק מה שכתוב בארכיון — היא גם מה שאנשים זוכרים, מתווכחים עליו, מתקנים זה את זה ומעבירים הלאה.

בדיוק שם נולדת אהבה אמיתית לעיר — לא מתוך ידענות סגורה אלא מתוך סקרנות, מתוך הרצון להסתכל שוב על מקום שכבר חשבנו שאנחנו מכירים.

הנוסטלגיה מתחילה גם בסאבווי

ואז מגיעה השאלה הכי תל־אביבית בסרטון: מישהו זוכר את הסניף של SUBWAY פה בפינה? זו שאלה מצחיקה ופשוטה, ובאותו רגע היא עושה משהו חשוב — היא מחברת בין ההיסטוריה הגדולה של שנות העשרים והשלושים לבין הזיכרונות הקטנים של שנות האלפיים.

כי עיר היא לא רק אדריכלים חשובים ובניינים לשימור. עיר היא גם סניף שנעלם, פינה שבה קבענו עם מישהו, חנות שהייתה שם פעם, ריח של אוכל, שלט שכבר הורד — וכל אלה חיים יחד באותו רחוב. טבצניק. מגידוביץ. טישלר. ברלין. וגם סאבווי.

להרים את הראש לפני שהכול משתנה

הדבר הכי יפה בסיור הגגות הזה הוא שהוא לא מנסה לייפות את המציאות. אלנבי באמת בעבודות, ובלי ספק קשה לפעמים לראות מעבר לחפירות ולפיגומים. אבל הוא גם מזכיר לנו שדווקא עכשיו כדאי להסתכל — לפני שהרחוב מסיים עוד גלגול, לפני שעוד מבנה הופך למלון, לפני שעוד פינה מקבלת חזית חדשה.

אלנבי הוא רחוב שנמצא כל הזמן בתהליך. פעם הוא היה הבמה של העיר, אחר כך ציר עמוס ומוזנח לפרקים, ועכשיו הוא שוב משתנה. אבל מתחת לכל שכבה חדשה יש שכבה ישנה יותר, ואם נותנים לה רגע של תשומת לב היא עדיין מדברת.

אז בפעם הבאה שאתם באלנבי

אל תסתכלו רק על המדרכה. אל תיתקעו רק בעבודות. תרימו את הראש. חפשו מרפסת מוזרה. קישוט בחזית. קו של חלון. פסאז' שנבלע בין חנויות. אולי תראו שם את תל אביב של לפני מאה שנה מציצה מתוך הרחוב של היום.

וזה אולי כל הסיפור. אלנבי לא מתחת להריסות. הוא מתחת לשכבות. צריך רק לדעת איפה להסתכל.