יותר כסף, יותר אלימות, פחות אמון

אחרי מקרה שבו חטפתי מכות ברוטשילד, שמעתי לא מעט תגובות בסגנון: עזוב, זה תמיד היה ככה. תמיד הייתה אלימות. תמיד היו אנשים מסוכנים. תמיד היה צריך להיזהר.

יכול להיות. אני לא ילד שגדל בתוך בועה. גדלתי בשכונה לא פשוטה, ראיתי דבר או שניים בחיים שלי, ועדיין — היום אני חי בתחושה שמסוכן יותר להסתובב פה. לא ברמת כותרת דרמטית בחדשות, אלא ברמה היומיומית: החשש להיקלע לסיטואציה אלימה, לריב בכביש, לעימות ברחוב, למשהו שמתלקח מהר מדי.

אבל תחושה אינה נתון.

אולי פשוט מדווחים לנו יותר?

לפני שקופצים למסקנות, צריך להכיר משהו חשוב: הטיות דיווח.

נניח שממחר בבוקר כל כלי התקשורת יתחילו לדווח על כל תאונת דרכים, גם הכי קטנה. שפשוף בחניה, בלימת פתע, פגיעה קלה בפגוש — הכול יקבל כותרת. מהר מאוד תיווצר תחושה שיש הרבה יותר תאונות דרכים. יכול להיות שגם נתחיל לנהוג יותר בפחד.

אבל זה עדיין לא אומר שיש יותר תאונות. זה יכול לומר רק דבר אחד: שיש יותר דיווח על תאונות.

אותו דבר יכול לקרות עם אלימות. אם כל אירוע מקבל חשיפה, אם כל קטטה הופכת לפוסט, אם כל תקיפה מצולמת ומופצת — יכול להיות שהמציאות לא השתנתה, אלא רק הדרך שבה אנחנו נחשפים אליה.

אז במקום להסתמך על תחושה, או על חדשות, או על פחד אישי, הלכתי לבדוק נתונים. אני אדם רציני, אני מסתמך על נתונים.

הנתון הראשון דווקא מרגיע. לכאורה.

כשמסתכלים על הנתונים הרשמיים של המשטרה לגבי מקרי אלימות מדווחים, מקבלים תמונה שאמורה להרגיע: יש ירידה בדיווחים.

לפי הנתונים, מספר מקרי האלימות שדווחו למשטרה ירד בכ־20% — מכ־345 אלף מקרים לכ־275 אלף מקרים.

על פניו, אפשר לעצור כאן ולהגיד: הנה, התחושה לא נכונה. פחות אנשים מדווחים על אלימות, אז כנראה יש פחות אלימות.

אבל רגע. בדיוק דיברנו על הטיות דיווח. הנתון הזה לא מודד בהכרח כמה אלימות יש בפועל. הוא מודד כמה אלימות מגיעה למשטרה.

ופה צריך לשאול שאלה אחרת: מה אם אנשים פשוט הפסיקו לדווח?

בואו ניקח נתונים שלא תלויים בדיווח

אם רוצים להבין מה באמת קורה, צריך לחפש נתונים שקשה יותר לשחק איתם. לא כי מישהו מזייף אותם, אלא כי הם פחות תלויים בהחלטה של אדם אם ללכת למשטרה או לא.

למשל: אנשים שהגיעו לבית חולים בעקבות אלימות. או אנשים שנרצחו.

אלה כבר נתונים מסוג אחר. אדם שנפצע קשה מאלימות ומגיע לבית חולים — זה לא רק עניין של אמון במשטרה. אדם שנרצח — זה לא תלוי בשאלה אם הוא בחר להגיש תלונה.

וכשמכניסים את הנתונים האלה לתמונה, הסיפור משתנה לגמרי.

• הדיווחים למשטרה ירדו בכ־20%.
• אשפוזים בעקבות אלימות עלו בכ־58% — מכ־1,210 לכ־1,910 מקרים.
• מספר מקרי הרצח עלה ביותר מ־164% — מכ־115 לכ־304 ומעלה.

כלומר, אם מסתכלים רק על תלונות במשטרה, אפשר לחשוב שיש פחות אלימות. אבל אם מסתכלים על פציעות קשות ומוות, התמונה הפוכה: האלימות החמורה עלתה משמעותית.

אפשר כמובן להציע הסבר אחר: אולי מספר אירועי האלימות ירד, אבל הם פשוט נהיו הרבה יותר חמורים. אני לא בטוח שזה הסבר מרגיע במיוחד.

הנתון האמיתי הוא אמון

מבחינתי, מהנתונים האלה אפשר ללמוד שני דברים.

הראשון: האלימות בפועל כנראה עלתה. לא סתם יותר אנשים מגיעים לבית חולים. לא סתם יותר אנשים נרצחים.

השני: הציבור לא מאמין במשטרה.

אני לא צריך סקר שביעות רצון בשביל זה. אם יש ירידה בדיווחים למשטרה בזמן שיש עלייה באלימות חמורה, המשמעות די ברורה: אנשים לא מדווחים. ואם אנשים לא מדווחים למשטרה על אלימות, זה כנראה כי הם לא מאמינים שהיא תעשה עם זה משהו.

זה אולי הנתון הכי מטריד כאן. כי משטרה לא עובדת רק עם ניידות, תקציבים ותקנים. היא עובדת גם עם אמון. בלי אמון, אנשים לא משתפים פעולה, לא מגישים תלונות, לא מעידים, לא מאמינים שיש טעם להיכנס לתהליך.

ואז מגיע הכסף

בדרך כלל, כשמדברים על נתונים גרועים במערכות ציבוריות, ההסבר הראשון הוא חוסר במשאבים. אין מספיק שוטרים. אין מספיק תקציב. אין מספיק כוח אדם. אין מספיק כלים.

אז הלכתי לבדוק גם את תקציב המשטרה באותן שנים.

ופה מגיע האבסורד: התקציב עלה משמעותית. כלומר, אנחנו משקיעים יותר כסף במשטרה — ובתמורה מקבלים יותר אלימות חמורה ופחות אמון ציבורי.

בטח שמעתם את המילה יעילות. בדרך כלל היא מתארת יחס חיובי בין השקעה לתוצאה: שמים יותר משאבים, מקבלים תוצאה טובה יותר.

אבל כאן קורה משהו הפוך. יש לזה שם: אפקט יאטרוגני. מצב שבו הניסיון לטפל בבעיה מייצר נזק, או לפחות מחמיר את התוצאה במקום לשפר אותה.

זה נשמע כמעט אבסורדי, אבל הנתונים מציירים בדיוק את זה: יותר כסף, יותר אלימות, פחות אמון.

זו לא רק בעיית משאבים

אין דרך קלה להגיד את זה: לפי הנתונים האלה, הבעיה במשטרת ישראל אינה פשוט “אין מספיק כסף”.

היא גם לא רק “ניהול לא יעיל של כסף”.

זו נראית כמו בעיית מדיניות.

וזה הבדל חשוב. כי אם הבעיה היא רק תקציב, הפתרון הוא להוסיף כסף. אם הבעיה היא רק ניהול, הפתרון הוא לייעל. אבל אם הבעיה היא מדיניות — צריך לשנות כיוון.

החדשות הטובות הן שמדיניות היא לא גורל. מדיניות אפשר להחליף. אפשר לשאול מה המשטרה מתעדפת, איפה היא משקיעה כוח, איך היא בונה אמון, איך היא מטפלת באלימות חמורה, ואיך היא מחזירה לציבור את התחושה שיש למי לפנות.

אני לא טוען שנתון אחד מסביר הכול. אבל אם מישהו רוצה לטעון שהמצב דווקא משתפר, או שהבעיה היא רק מחסור בתקציב, הוא צריך להסביר את הפער הזה: למה הדיווחים יורדים, בזמן שהאשפוזים והרציחות עולים, ובזמן שהתקציב גדל?

כי תחושות אפשר לבטל; נתונים — פחות.

ואם יש הסבר אחר לנתונים האלה — באמת אשמח לשמוע אותו.