להישאר או לבנות מחדש

יש שאלות היסטוריות שלא באמת מסכימות להפוך לשיעור מסודר. הן נשארות פתוחות. כואבות. לפעמים גם לא נוחות. אחת מהן נוגעת לרגעים האפלים ביותר של השואה ולמנהיגים חסידיים שנדרשו לבחור בין שתי אפשרויות כמעט בלתי נתפסות: להישאר עם הקהילה עד הסוף, או להשתמש בקשרים ובמעמד כדי להינצל ולנסות להקים הכול מחדש במקום אחר.

זו לא שאלה של טובים ורעים. היא גם לא שאלה שאפשר לענות עליה בקלות מהכורסה שלנו, עשרות שנים אחרי. זו דילמה של מנהיגות בתוך עולם שמתפרק.

המבחן שאף מנהיג לא רוצה לעבור

מנהיגות נראית יפה כשהכול יציב. יש קהילה, יש מוסדות, יש שיעורים, יש חגים, יש חסידים שמסתכלים אל האדמו״ר שלהם ורואים בו עוגן. אבל מה קורה כשהעולם הזה נמחץ תחת אימה, גירושים, רעב והשמדה?

בזמן השואה עמדו אדמו״רים ומנהיגים חסידיים מול שאלה בלתי אפשרית: האם מנהיג אמור להישאר עם אנשיו ברגעים הקשים ביותר, גם אם המשמעות היא מוות כמעט ודאי, או שמא דווקא אחריותו ההיסטורית היא לשרוד, כדי שתהיה המשכיות לתורה, למסורת ולקהילה?

מצד אחד, יש משהו עמוק מאוד ברעיון שמנהיג לא עוזב את אנשיו. ברגע שבו הקהילה מפחדת, נשברת, נאחזת בכל שביב של תקווה, נוכחות המנהיג יכולה להיות כל העולם. מצד שני, אם המנהיג נספה יחד עם חסידיו, ייתכן שגם המסורת החסידית שהוא נשא איתו תתקשה מאוד לקום מחדש.

אלה שנמלטו ונשאו איתם עולם שלם

היו מנהיגים חסידיים שבחרו, כל אחד בנסיבותיו, להשתמש בקשרים, במעמד או בהזדמנות נדירה כדי להיחלץ מאירופה הבוערת. סביב חלק מהם נשמעה לאורך השנים ביקורת קשה: איך אפשר להינצל ולהשאיר מאחור קהילה שלמה?

אבל ההיסטוריה הוסיפה לשאלה הזו שכבה נוספת. חלק מהאדמו״רים שניצלו הצליחו לאחר המלחמה לשקם חסידויות, להקים מוסדות, למשוך חסידים חדשים ולהעביר הלאה עולם שכמעט נמחק. בין הדוגמאות שמוזכרות בהקשר הזה נמצאות חסידויות כמו חב״ד, בלז, סאטמר וגור, שהפכו אחרי השואה לכוחות מרכזיים בעולם היהודי והחסידי.

כאן בדיוק מתחיל הקושי המוסרי. האם הבריחה הייתה נטישה, או שמא פעולה של אחריות לדורות הבאים? האם מנהיג שניצל הציל קודם את עצמו, או גם את האפשרות שהחסידות שלו תמשיך לחיות?

אלה שנשארו עד הסוף

מנגד היו אדמו״רים ומנהיגים שבחרו להישאר עם חסידיהם. לא מפני שלא הבינו את הסכנה, אלא דווקא מפני שהבינו היטב. הם ראו ברגעי האימה את השעה שבה הקהילה זקוקה להם יותר מכל. לא כמנהלים, לא כנואמים, אלא כנוכחות אנושית ורוחנית בתוך התהום.

בהקשר הזה מוזכרים בין היתר האדמו״ר מפיאסצנה, האדמו״ר מאלכסנדר ודמויות נוספות שעברו את הגיהינום עם קהילותיהן. חלקם נרצחו, חלקם שרדו בדרך נס, אבל הבחירה להישאר או להיות חלק מגורל הקהילה הפכה לסמל של מסירות שאין לה מילים פשוטות.

ובכל זאת, גם כאן יש כאב נוסף. רבות מהחסידויות שמנהיגיהן נספו עם חסידיהם לא הצליחו להשתקם באותה עוצמה לאחר השואה. לא מפני שחסר להן ערך, אלא מפני שכאשר עולם שלם נמחק יחד עם מנהיגיו, קשה מאוד להקים מחדש את אותו הרצף.

אין כאן תשובה נקייה

הפיתוי הגדול הוא לבחור צד. לומר שהמנהיג האמיתי הוא מי שנשאר. או להפך, לומר שהמנהיג החכם הוא מי ששרד ובנה מחדש. אבל המציאות ההיסטורית מסרבת להיות פשוטה כל כך.

כל סיפור התרחש בתנאים אחרים. לאדמו״ר אחד היו קשרים שלאחרים לא היו. אחד קיבל הזדמנות ברגע מסוים, אחר כלל לא ידע מה עומד לקרות, ושלישי אולי האמין שהישארותו מעניקה כוח לאנשים שכבר לא נותר להם דבר. גם המידע שהיה בידי אנשים בזמן אמת לא דומה למה שאנחנו יודעים היום.

לכן השאלה הזו לא באמת מבקשת מאיתנו לשפוט. היא מבקשת מאיתנו להקשיב. להבין שמנהיגות בזמן שואה לא נמדדה בכלים רגילים. היא התרחשה בתוך מציאות שבה כל בחירה נשאה מחיר נורא.

הזיכרון נשאר עם השאלה

אולי הדבר החשוב ביותר הוא לא למהר לסגור את הדילמה. מנהיג שנשאר עם חסידיו עד הסוף מגלם נאמנות שקשה לתאר. מנהיג שניצל והקים מחדש חסידות מגלם סוג אחר של אחריות, אחריות להמשכיות, לזיכרון ולבניית חיים אחרי החורבן.

השואה העמידה בני אדם מול שאלות שאדם לא אמור לעמוד מולן. לכן כשאנחנו מדברים על הדילמה של ההנהגה החסידית, כדאי לעשות זאת בזהירות, בענווה, ועם הבנה שיש רגעים בהיסטוריה שבהם גם התשובה הנכונה כואבת.

אז מה הייתה הבחירה הנכונה? להישאר עם הקהילה עד הרגע האחרון, או לברוח כדי להקים מחדש? אולי אין תשובה אחת. אולי עצם העובדה שאנחנו עדיין שואלים, לומדים וזוכרים, היא חלק מההמשכיות שהם כולם, בדרכם, ניסו להציל.