צעד אחד קרוב יותר להגשמת החלום

יש רגעים שנשמעים כאילו נכתבו לסרט. בקתה מושלגת בצ'ילה. קור שחודר לעצמות. מוצ'ילה אחת בפינה. ובטלפון הודעה שמבשרת שכתבה גדולה עליה עלתה -ynet.

אני מטיילת לבד בדרום אמריקה. לא בקבוצה מאורגנת. לא עם מסלול קשיח. לא עם רשימת אטרקציות שמסמנים עליה וי. אני חורשת את היבשת בטרמפים, עם המוצ'ילה על הגב והרבה אמונה בדרך. לפעמים הדרך מובילה ללגונות קפואות ולמערות קרח סודיות. לפעמים למשאיות באמצע שום מקום. ולפעמים גם לרגעים שבהם מבינים שחופש אמיתי הוא לא תמיד נוח, אבל הוא כמעט תמיד בלתי נשכח.

בלי תוכנית, אבל עם סיפור טוב

הקסם במסע שלי לא נמצא רק בנופים. ברור שהקרחונים של פטגוניה והלגונות בצבע טורקיז עושים את שלהם. אבל מה שתופס את העין הוא דווקא האופן שבו אני זזה בעולם. בלי תוכניות. בלי קבוצה. רק היא והמוצ'ילה שלה.

זה נשמע רומנטי, עד שנזכרים שבשטח אין תמיד קליטה. מזג האוויר משתנה מהר. טרמפ הוא לא אוטובוס עם לוח זמנים. וכל החלטה קטנה יכולה להפוך לסיפור גדול. וזה בדיוק מה שקרה לה לא פעם. בכתבה שפורסמה עליה ב-Ynet היא מספרת, בין היתר, על הפעם שבה כמעט נאבדתי בקצה הר וישנתי בקרחון, על טרק ארוך בפטגוניה שאליו יצאה עם חום של 40 מעלות, ועל טרמפ משוגע שהפך לעוד פרק במסע.

דרום אמריקה בטרמפים זה לא רק גלויה יפה

ברשתות קל לחשוב שטיול גדול הוא רצף אינסופי של שקיעות. אבל אצלי יש ניסיון להראות גם את הצד השני. את ההתברברות בדרכים. את הקור. את ההמתנות. את הרגעים שבהם לא ברור איפה ישנים הלילה. דווקא שם נולד הסיפור שמושך אנשים לעקוב.

אני לא מוכרת אשליה של טיול מושלם. אני מזמינה את הקהל להצטרף למסע שנמצא עדיין בתחילתו. חצי יבשת עוד לפני.. אוקיינוס עוד מחכה לי.. וכל טרמפ הוא סימן שאלה חדש.

צפו בסרטון באינסטגרם