ברנש ולנצח את העולם

יש סיפורים שמתחילים בקרב ונגמרים בכאב. אבל הסיפור של יהונתן בנימין צור, זכרו לברכה, שכולם הכירו בשם ברנש, מבקש להתחיל דווקא במקום אחר. לא ברגע שבו נפל, אלא בדרך שבה חי.

כי לפעמים, כדי להבין אדם, לא מספיק לשאול מה קרה לו בסוף. צריך לשאול מה בער בו לאורך הדרך. אצל ברנש, כך מספרים מי שהכירו אותו, בערו שני דברים חזקים במיוחד: להיות עצמו ולטרוף את החיים עד הסוף.

הרגע שבו בחר להילחם

ברנש היה מפקד סיירת נח"ל. הוא היה בן 33 כשנפל בקרב בשביעי באוקטובר, בדרכו אל החיילים שלו בכרם שלום. בדרך הוא נקלע למארב של מחבלים. באותו רגע, במקום לנסות להימלט, הוא בחר להילחם.

הוא פגע במחבלים ובכך מנע מהם להמשיך לכיוון בסיס רעים. זהו רגע של אומץ נדיר, כזה שקשה בכלל לדמיין מבחוץ. אבל הסרטון שמספר עליו מזכיר לנו משפט חשוב מאוד: מה שחשוב יותר מאיך שהוא מת — זה איך הוא חי.

סוס פרא עם לב ענק

ברנש נולד ביצהר להוריו חיים ורבקה. היו לו שמונה אחים ואחיות, אישה ושלושה ילדים. אבל מעבר לפרטים הביוגרפיים, יש את הדבר ההוא שאי אפשר לשים בתעודת זהות: הנוכחות של אדם בעולם.

הכינוי שלו היה סוס פרא, ולא במקרה. הוא לא היה אדם שאפשר להכניס בקלות לתבנית. הוא חשב לבד, הלך בדרך שלו והשמיע את קולו האישי גם כשהמערכת, המורים או המפקדים לא תמיד אהבו זאת.

וזה לא נעלם כשהוא התקדם והפך לקצין בכיר. להפך. הוא נשאר ברנש. עצמאי, חד, חי, לא כבוי, לא ממושמע במובן האפור של המילה, אלא נאמן מאוד למה שהאמין בו.

לטרוף את החיים במקסימום

יש אנשים שחיים כאילו החיים הם רשימת מטלות. אצל ברנש, לפי הסיפור, החיים היו מסע גדול. טיולים בעולם, מסעות אופנועים, בישול, עבודה עם עץ וברזל, חברים, משפחה, וכמובן הצבא.

הוא לא עשה דברים בחצי כוח. כל דבר קיבל ממנו את כל הלב. כאילו באותו רגע זה הדבר היחיד שחשוב. זו אולי אחת הסיבות שהסיפור שלו לא נשאר רק סיפור על גבורה צבאית, אלא הופך גם לשאלה אישית שמופנית אלינו: איפה אנחנו חיים רק לצד החיים, ואיפה אנחנו באמת נכנסים פנימה?

תהיו אתם

אחד הרגעים החזקים בסרטון מגיע מדבריה של צרויה, אחותו של ברנש. כשנשאלה מה, לדעתה, הוא היה רוצה להשאיר בעולם, היא ענתה בפשטות שמרגישה כמו צוואה של אור: תהיו אתם.

תהיו אתם. תביאו את מה שאתם למקומות. אל תתנו שישנו אתכם. אל תתנו שיכבו אתכם. וכל מקום ירוויח ממה שתביאו אליו, וככה תוכלו לשנות את העולם.

זה משפט שקל לקרוא מהר, אבל שווה לעצור עליו. כי להיות עצמך זה לא תמיד נוח. לפעמים זה דורש אומץ. לפעמים זה מתנגש עם ציפיות. לפעמים זה אומר לעמוד לבד. אבל אולי בדיוק שם מתחיל השינוי האמיתי.

הרוח שנשארת אחרי האדם

הסרטון מציע מחשבה עדינה ועמוקה: לחיים יש רובד פיזי ורובד רוחני. הגוף איננו נשאר לנצח, אבל הרוח יכולה להמשיך לזוז בעולם דרך מי שפגשו את האדם, אהבו אותו, למדו ממנו, או אפילו רק שמעו את הסיפור שלו.

אם ניקח משהו קטן מהאישיות של הנופלים והנרצחים, משהו מהאור שלהם, משהו מהדרך שלהם, הרוח שלהם תמשיך לחיות ולהשפיע. במקרה של ברנש, אולי הדבר הקטן הזה הוא בעצם גדול מאוד: לא לתת לעולם לכבות את מי שאנחנו.

אז מה לוקחים מברנש היום

הסיפור של יהונתן בנימין צור, זכרו לברכה, הוא סיפור על אומץ, אבל לא רק בשדה הקרב. הוא סיפור על אומץ לחיות בלי להתנצל. לחשוב לבד. לאהוב חזק. לעבוד בידיים. לצאת לדרך. להיות עם המשפחה. להיות עם החברים. להיות כולך במה שאתה עושה.

ואולי זו הדרך הכי יפה לזכור אותו: לא רק להוריד את הראש בכאב, אלא גם להרים את הראש ולשאול איך אנחנו מביאים יותר אמת, יותר לב, יותר חיים אל המקומות שלנו.

כמו שברנש היה אומר: יאללה, לכו לנצח את העולם.

יהי זכרו ברוך.

לצפייה בסרטון