כשאין למי להתקשר

יש פחד שלא נכנס למילים

יש רגעים בטיולים שבהם אתה מבין שאין לך על מי לסמוך. לא במובן הדרמטי של ״הלך לי לאיבוד הדרכון״ או ״פספסתי רכבת״, אלא במובן הכי בסיסי ומפחיד שיש: אם משהו משתבש עכשיו, אין באמת גוף מסודר, יציב וברור שאפשר לפנות אליו.

זה בדיוק מה שהופך מסע לאפגניסטן תחת שלטון הטאליבן לחוויה שקשה להסביר מבחוץ. רובנו מכירים את אפגניסטן דרך כותרות חדשות, דיווחים קצרים ותמונות מרחוק. אבל להיות שם פיזית, בתוך המציאות הזאת, זה משהו אחר לגמרי.

לא עוד יעד אקסטרים

יש מטיילים שמחפשים הרפתקאות. מדבריות, הרים, גבולות, מדינות לא שגרתיות. אבל יש הבדל גדול בין יעד מאתגר לבין מקום שבו עצם תחושת הביטחון מתפרקת.

באפגניסטן של הטאליבן, הפחד לא מגיע רק מהרחוב, מהחדשות או מהסטיגמה. הוא מגיע מהרגע שבו אתה מבין שהמערכת סביבך לא מתנהגת כמו ״ממשלה נורמלית״ במובן שאנחנו רגילים אליו. אין את אותה תחושה שאם תקרה בעיה, יהיה נוהל ברור, כתובת רשמית, או מישהו שאפשר לסמוך עליו שיעשה סדר.

וזה משנה הכול. כי כשאין רשת ביטחון, כל החלטה קטנה מרגישה כבדה יותר. כל מפגש טעון יותר. כל טעות אפשרית נראית גדולה פי כמה.

לשבת באותו חדר עם הטאליבן

קשה לדמיין את הרגע שבו אתה מוצא את עצמך יושב באותו חדר עם אנשי טאליבן. לא כידיעה חדשותית, לא כסיפור רחוק, אלא כמציאות מוחשית. אתה שם, מולם, ומבין שהחוקים שאתה מכיר לא בהכרח תקפים כאן.

זה לא פחד רגיל של טיול מסוכן. זה פחד ברמה שאי אפשר להסביר במילים. פחד שנובע לא רק ממה שעלול לקרות, אלא מההבנה שאין לך באמת שליטה על המצב. אתה תלוי באנשים, בהחלטות ובמערכת שאתה לא מכיר, ולא בטוח שאפשר בכלל לקרוא לה ״מערכת״ במובן המוכר.

מאחורי הכותרות שאנחנו רגילים לראות

הרגעים הכי מלחיצים במסעות של בני וקסלר למדינות שרובנו פוגשים רק בדיווחי החדשות מחדדים את הפער בין צריכת חדשות מרחוק לבין מפגש ישיר עם המציאות בשטח.

כשמדינה מסוכנת מגיעה אלינו דרך מסך, קל להרגיש שיש מרחק. שזה שייך לעולם אחר. אבל כשנכנסים מאחורי הקלעים של היעדים הכי מסוכנים בעולם, מבינים שהסיפור הוא לא רק פוליטי או גיאוגרפי. הוא אנושי, פיזי, נפשי. הוא נוגע בשאלה פשוטה מאוד: מה קורה לך כשאתה במקום שבו אין לך על מי לסמוך?

הנקודה שנשארת איתך

טיולים יכולים לפתוח את הראש, לשבור פחדים ולחשוף עולמות שלא הכרנו. אבל יש מקומות שבהם המחיר הנפשי של הסקרנות גבוה במיוחד.

אפגניסטן תחת שלטון הטאליבן היא לא עוד סימון על מפה. היא תזכורת לכך שיש יעדים שבהם ההרפתקה מפסיקה להיות רומנטית, והופכת למפגש ישיר עם מציאות שבה כללי המשחק שונים לגמרי. ושם, אולי בפעם הראשונה, אתה באמת מבין כמה משמעותית התחושה הפשוטה הזאת — לדעת שיש לך על מי לסמוך.