האדמור והרכבת שהצילה

האיש שהתנגד לציונות בכל כוחו

יש סיפורים היסטוריים שנשמעים כמעט כמו חידה מוסרית. אדם מקדיש את חייו להתנגדות חריפה לציונות. רואה בה לא רק טעות פוליטית אלא מרידה ברצון האל. ואז מגיעה המלחמה הנוראה מכל, והוא עצמו ניצל במסגרת מבצע שהובילו דמויות וגופים המזוהים עם הציונות. זהו סיפורו של רבי יואל טייטלבוים, האדמו״ר מסאטמר.

הסיפור הזה לא פשוט. הוא נוגע בשואה. באמונה. בהישרדות. בהכרת תודה. ובעיקר בשאלה אחת שממשיכה להדהד גם היום: האם הצלה משנה אידיאולוגיה?

ילד עילוי שהפך למנהיג קנאי

רבי יואל טייטלבוים נולד בשנת 1887 בהונגריה למשפחת אדמו״רים חסידית. כבר בגיל צעיר נחשב לעילוי. אדם חריף, פרוש וקפדן מאוד בהלכה. עם השנים הפך לרב חשוב ולמנהיג חסידי בעל השפעה גדולה.

אבל לצד גדולתו התורנית צמח גם הקו המזוהה איתו יותר מכל: התנגדות מוחלטת לציונות. לא התנגדות רכה. לא הסתייגות. אלא עמדה נחרצת שלפיה הקמת מדינה יהודית לפני בוא המשיח היא הפרה של שלוש השבועות ומעשה של מרידה ברצון האל.

את תפיסתו ניסח מאוחר יותר בספרו ויואל משה. שם הציג בצורה שיטתית את הטענה שהציונות אינה רק פתרון שגוי לבעיית היהודים, אלא מקור לצרות גדולות שבאו על עם ישראל. גם ביחס לשואה הוא ראה בציונות גורם רוחני מסוכן שהביא אסון על העם.

סאטמר לפני הסערה

סביב רבי יואל התפתחה חסידות גדולה בעיר סאטמר שבטרנסילבניה. הוא היה דמות כריזמטית וחזקה. מנהיג שידע לסחוף אחריו קהילה שלמה ולשרטט לה גבולות ברורים מאוד.

כבר לפני שהמלחמה הגיעה להונגריה היו ידיעות על מה שמתרחש באירופה. מתוקף מעמדו שמע האדמו״ר דיווחים, והבין שמשהו נורא קורה. ובכל זאת, לפי העדויות המובאות בסיפור, הוא התנגד לכך שחסידיו יעזבו. החשש שלו היה רוחני. הוא פחד שעזיבה תוביל אותם להתחברות לציונות או לפגיעה בעולם הדתי שלהם.

זו נקודה קשה לקריאה. היא מזכירה לנו שמנהיגים היסטוריים פעלו מתוך עולם מושגים שונה משלנו. לא תמיד הם ראו את המציאות כפי שאנחנו רואים אותה בדיעבד. ובכל זאת המחיר היה כבד.

כשהגטו נסגר

בשנת 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. גירוש יהודי המדינה החל במהירות ובאכזריות. גם האדמו״ר מסאטמר נכלא בגטו. בתקופה הזאת נעשו ניסיונות שונים לחלץ אותו.

לפי עדויות שונות הוא סירב לחלק מהאפשרויות. בחלק מהמקרים משום שהמסלולים היו קשורים לפעילים ציוניים. במקרה אחר הוצע לו לברוח בתחפושת של גוי. הדבר היה כרוך בגילוח הזקן, והוא סירב. לאורך המלחמה הקפיד שלא לגלח את זקנו והשתדל לשמור על מצוות התורה ככל האפשר: כשרות, שבת ואורח חיים הלכתי, גם בתנאים שבהם עצם ההישרדות עמדה בסכנה.

עבור מי שמביט מבחוץ זה עשוי להיראות כמעט בלתי נתפס. אבל בתוך עולמו של האדמו״ר זו הייתה נקודת יסוד. הזהות הרוחנית לא הייתה משהו שמניחים בצד עד יעבור זעם. היא הייתה החיים עצמם.

רכבת קסטנר והפרק השנוי במחלוקת

כמה חודשים לאחר מכן יצא לפועל אחד ממבצעי ההצלה המורכבים והשנויים במחלוקת בתקופת השואה: רכבת קסטנר. במסגרת המבצע ניצלו 1,684 יהודים תמורת שוחד ומשא ומתן מול הנאצים. בין הניצולים היה גם האדמו״ר מסאטמר.

הרכבת יצאה מבודפשט, עצרה לתקופה במחנה ברגן־בלזן במחלקה מיוחדת, ומשם המשיכה לשווייץ הנייטרלית. עבור הנוסעים זו הייתה הצלה. עבור ההיסטוריה זה נשאר סיפור טעון. מי נבחר לעלות? מי נשאר מאחור? מה היה חלקם של הפעילים הציוניים? ומה המחיר המוסרי של מגעים עם רוצחים?

הסרטון מדגיש שהמבצע היה קשור בדמויות ובגופים ציוניים כמו ישראל קסטנר. מצד שני, לפי עמדת חסידי סאטמר, בהתחלה היו מעורבים גם גורמים אחרים, ובהם גורמים חרדיים. לטענתם, האדמו״ר הוכנס לרשימות לפני שהמבצע הפך מזוהה באופן מובהק עם פעילות ציונית.

ניצל ולא שינה עמדה

אחרי המלחמה המשיך האדמו״ר לניו יורק. שם בנה מחדש את חסידות סאטמר והפך אותה לאחת החסידויות הגדולות, העשירות והמשפיעות ביותר בעולם היהודי.

וכאן מגיע החלק שמעורר הכי הרבה ויכוח. למרות שהצלתו התאפשרה במסגרת מבצע המזוהה עם גורמים ציוניים, הוא לא שינה את יחסו לציונות. לא ריכך את עמדתו. לא עבר לדבר בשפה מפויסת יותר. להפך — הוא המשיך לתקוף בחריפות את הציונות ואת מוסדותיה.

בעיני מתנגדיו זו הייתה כפיות טובה. בעיני חסידיו זו הייתה עקביות אידיאולוגית. לשיטתו, העובדה שמישהו מציל יהודים אינה הופכת את דרכו לנכונה. הוא אף השווה זאת למצבים שבהם גרמנים הצילו יהודים תמורת שוחד. מעשה הצלה יכול להציל חיים, אבל הוא לא בהכרח מעניק לגיטימציה רעיונית לדרך של המציל.

האם תודה חייבת לשנות אמונה?

זה לב הסיפור. לא רק מה קרה ברכבת, אלא מה עושים עם הסתירה שנדמה שהיא יוצרת.

אפשר לומר שאדם שניצל צריך להכיר תודה. אפשר גם לומר שהכרת תודה אישית אינה מחייבת אימוץ של אידיאולוגיה שלמה. אצל האדמו״ר מסאטמר התשובה הייתה ברורה. מבחינתו הציונות נשארה פסולה גם אם יהודים ציונים היו חלק ממעשה שהציל את חייו.

המתח הזה הוא מה שהופך את הסיפור לכל כך טעון. הוא לא מאפשר לקורא להישאר אדיש. הוא מזמין אותנו לחשוב על הגבול שבין אמונה לבין מציאות. בין עקרונות לבין חיים. בין הכרת טובה לבין התנגדות עמוקה.

סאטמר עד היום

הקו של רבי יואל טייטלבוים לא נעלם איתו. עד היום חסידות סאטמר נחשבת לאחת החסידויות האנטי־ציוניות ביותר. היא מתנגדת למדינת ישראל מבחינה רעיונית ודתית. רבים מחסידיה אינם משתתפים בבחירות, אינם מוכנים לקבל תקציבים מהמדינה, ורואים במדינה חלק מהבעיה הרוחנית של עם ישראל.

גם חסידי סאטמר החיים בישראל ממשיכים ברובם לשמור על קו נפרד מאוד ממוסדות המדינה. מבחינתם זו אינה עמדה פוליטית רגילה אלא המשך ישיר של תפיסה תיאולוגית עמוקה שהניח מייסד החסידות בדור שאחרי השואה.

מה נשאר מהסיפור הזה

סיפור ההצלה של האדמו״ר מסאטמר הוא לא אנקדוטה היסטורית קטנה. הוא חלון אל אחד הקרעים הגדולים בתוך העולם היהודי המודרני. הקרע בין ציונות לבין אנטי־ציונות חרדית. בין חזון מדיני לבין ציפייה לגאולה משמים. בין הצלה בפועל לבין ויכוח על המשמעות שלה.

אפשר להסכים איתו. אפשר להתקומם נגדו. אבל קשה להתעלם ממנו. כי בסוף זהו סיפור על אדם שלא נתן אפילו לחוויית ההצלה האישית שלו להזיז אותו מעמדתו. יש שיראו בזה עקשנות. יש שיראו בזה נאמנות מוחלטת לאמונה. ובדיוק שם נמצא הכוח של הסיפור הזה.

לצפייה בסרטון