הלב הפתוח של מיכאל

יש סיפורים שמתחילים בכאב גדול. אבל אם מקשיבים להם באמת, הם לא נשארים רק שם. הם נפתחים לאט ומגלים חיים שלמים. ריחות של אוכל בבית. צחוק סביב שולחן. דלת שנפתחת לפני שמספיקים לדפוק. ואדם אחד שידע להפוך רגע פשוט למפגש של אהבה.

זהו סיפורו של מיכאל יואב ז״ל. בן 46 במותו. נרצח בשביעי באוקטובר במסיבת הנובה. אבל, כמו שנאמר בסרטון לזכרו, הדבר החשוב באמת הוא לא רק איך הוא מת, אלא איך הוא חי. ומיכאל חי בלב רחב. בשמחה. בנתינה. באהבת אדם גדולה.

אדם שנכנס ללב דרך הבית

מיכאל נולד בירושלים להוריו שולה ואלי זכרם לברכה. הוא גדל במשפחה עם שתי אחיות ואח, ובהמשך הקים משפחה משלו עם אישה ושני ילדים, בן ובת. הוא עבד בתחום מיזוג האוויר והיה אדם חרוץ מאוד. כזה שלא מפחד מעבודה ולא מחכה שמישהו אחר יעשה במקומו.

אבל מי שהכיר אותו ידע שיש עוד תחום שבו הוא היה מקצוען אמיתי. לא מקצוע של תעודה או משרד. מקצוע של נשמה. מיכאל ידע לארח. לבשל. לקרב אנשים. להפוך בית למקום שמרגישים בו שייכים.

אצל מיכאל כל חג היה חגיגה. כל מפגש קיבל טעם. כל שולחן התמלא לא רק באוכל אלא גם באכפתיות. הבית שלו תמיד היה פתוח, והלב אפילו עוד יותר. המשפט הזה נשמע כמעט כמו ביטוי יפה, אבל במקרה של מיכאל הוא היה פשוט תיאור מדויק של המציאות.

שמחה שלא הייתה רעש אלא דרך חיים

יש אנשים שמדברים על שמחה. ויש אנשים שחיים אותה. אצל מיכאל השמחה לא הייתה הצגה ולא משהו ששומרים לאירועים מיוחדים. היא הייתה חלק מהיומיום. מהאופן שבו הוא פגש אנשים. מהדרך שבה הוא בישל. מהיכולת שלו לראות כל דבר קטן כאילו הוא הדבר הכי גדול.

זו אולי אחת המתנות הנדירות שאדם יכול להשאיר אחריו. לא רכוש. לא מעמד. לא רשימת הישגים מרשימה. אלא תחושה. זיכרון של מישהו שגרם לאחרים להרגיש רצויים. אהובים. חשובים.

המשפחה הייתה עבורו מעל הכול. הוא ידע לאחד. לחבר. לשמח. להיות שם. לפעמים אלה בדיוק הדברים שנראים מובנים מאליהם כשהאדם חי. רק אחרי שהוא איננו, מבינים כמה כוח היה לו להחזיק יחד מעגלים שלמים של אנשים.

האור שנשאר גם אחרי החושך

בסרטון נאמר שלחיים יש שני רבדים. רובד פיזי ורובד רוחני. הגוף יכול להיעלם מהעולם, אבל הרוח נשארת. לא כסיסמה גדולה אלא כמשהו פשוט מאוד. בכל פעם שמישהו מכין אוכל באהבה. בכל פעם שמישהו פותח את הדלת לאחרים. בכל פעם שמישהו בוחר לראות את הטוב בדברים הקטנים.

כך זיכרון הופך למעשה. כך אדם ממשיך להשפיע גם אחרי לכתו. לא רק דרך תמונות וימי זיכרון, אלא דרך החיים של מי שנשארו כאן ומחליטים לקחת ממנו משהו קטן ולהעביר אותו הלאה.

על המצבה של מיכאל נכתב: כמוך לא היה לפניך, ואחריך לא יקום כמוך. מילים גדולות. אבל במקרה הזה הן לא מרגישות מוגזמות. הן מרגישות כמו ניסיון לתפוס באותיות את מה שקשה להסביר. את הייחוד של אדם שהיה אור מיוחד. אדם יחיד במינו.

מה מיכאל היה רוצה להשאיר בעולם

כשנשאלה מיטל, אחותו של מיכאל, מה לדעתה הוא היה רוצה להשאיר בעולם, היא ענתה בפשטות שמחה ואהבת אדם. והיא הוסיפה שהוא תמיד היה מבשל באהבה, פותח את הבית והלב לכולם, ורואה כל דבר קטן כאילו הוא הכי גדול. הוא חי באהבה גדולה, בנתינה ובחיבור, וזה מה שהוא השאיר בהם.

יש בתשובה הזו משהו שמחזיר את מיכאל אלינו, לא כרעיון אלא כאדם. אפשר כמעט לדמיין את הסירים. את האנשים שנכנסים. את החום שבבית. את התחושה שאפשר לבוא כמו שאתה ועדיין להיות רצוי.

בעולם שממהר כל כך לשכוח ולהמשיך הלאה, סיפורים כאלה מבקשים מאיתנו לעצור. לא רק כדי לכאוב אלא גם כדי ללמוד. כי אם מיכאל השאיר בעולם שמחה ואהבת אדם, אולי השאלה שלנו היא איך אנחנו ממשיכים את זה. איך אנחנו הופכים את הזיכרון שלו למשהו שחי גם אצלנו.

לקחת משהו קטן ולהדליק ממנו אור

לא צריך לעשות דברים גדולים כדי להמשיך רוח גדולה. לפעמים זה מתחיל בהזמנה לארוחה. בשיחת טלפון למישהו שנשכח קצת. במבט טוב יותר על מי שעומד מולנו. ביכולת לשים לב לדבר קטן ולתת לו מקום גדול.

מיכאל יואב ז״ל נרצח בשביעי באוקטובר במסיבת הנובה. אבל סיפור חייו מבקש שלא נזכור אותו רק דרך הרגע הנורא שבו חייו נקטעו. הוא היה אבא. בעל. אח. חבר. איש עבודה. איש משפחה. אדם של מטבח פתוח ולב פתוח. אדם שהשאיר אחריו שמחה ואהבת אדם.

ואולי זו הדרך הכי נאמנה לזכור אותו. לא רק לומר יהי זכרו ברוך אלא גם לברך את הזיכרון במעשים. להיות קצת יותר נדיבים. קצת יותר מחברים. קצת יותר שמחים בדברים הקטנים. כי כך האור שלו ממשיך.

יהי זכרו ברוך.