הזוהר וחנוך נפגשים בשמיים
By אברהם רבינוביץ' · General · 5 min
האם ספר הזוהר העתיק מספר חנוך או שמדובר בקשר עמוק יותר בין מסורות יהודיות עתיקות. פוסט קליל ומעמיק על חנוך. מטטרון. והדרך שבה רעיונות סודיים ממשיכים לחיות.
יש שאלות שנשמעות כמו התחלה של ויכוח סוער בקבוצת וואטסאפ של חובבי קבלה והיסטוריה יהודית. אחת מהן היא זו: האם ספר הזוהר הוא בעצם העתקה של ספר חנוך?
זו שאלה מסקרנת מאוד. מצד אחד, ספר הזוהר הוא אחד הטקסטים המרכזיים של תורת הקבלה. מצד שני, ספר חנוך הוא חיבור יהודי קדום ומסתורי שמגיע מעולם הספרות של ימי בית שני. שניהם מדברים בשפה של סודות. שניהם עוסקים בעולמות עליונים. שניהם פותחים חלון אל מלאכים ואל מבנים שמימיים. אז קל להבין למה מישהו יכול לחשוב שיש כאן העתקה.
אבל, כפי שקורה לא פעם בעולם היהודי העתיק והעשיר שלנו, התשובה המעניינת יותר היא לא פשוטה — לא כן ולא לא. התשובה היא שיש קשר. יש הדהוד. יש מסורות שעברו והתגלגלו. אבל העתקה ישירה זו כבר טענה הרבה יותר כבדה.
רגע — מי זה בכלל חנוך?
חנוך מופיע כבר בספר בראשית כדמות קצרה אך טעונה מאוד. נאמר עליו שהוא התהלך עם האלוהים ואז איננו, כי לקח אותו אלוהים. משפט קצר אחד שמדליק את הדמיון כבר אלפי שנים.
מה זה אומר "איננו"? לאן נלקח? האם הוא מת? האם הוא עלה לשמים? האם הוא קיבל תפקיד מיוחד בעולם העליון? סביב השאלות האלה צמחו מסורות רבות. אחת המרכזיות שבהן מופיעה בספר חנוך.
ספר חנוך הוא לא ספר אחד פשוט במובן הרגיל. מדובר במסורת רחבה של חיבורים עתיקים שנקשרו לדמותו של חנוך. חלקם נשמרו בעיקר מחוץ למסורת היהודית הרבנית המרכזית. הספרים האלה כוללים תיאורים של מלאכים, נפילים, מסעות בשמים, סודות הבריאה, חשבונות קוסמיים, עונשים, צדק אלוהי וחזיונות שנראים לפעמים כמו קולנוע פנטזיה קדום שנכתב בדיו ובחרדת קודש.
בעולם של ימי בית שני, ספרות כזו לא הייתה דבר חריג. היו הרבה טקסטים יהודיים שעסקו באפוקליפסה, בגילוי סודות, במלאכים ובשאלה מה קורה מאחורי הקלעים של המציאות.
ואיפה נכנס כאן ספר הזוהר?
ספר הזוהר הוא טקסט יסוד של הקבלה. הוא נכתב בארמית מיוחדת ומציג שיחות דרשניות ומיסטיות סביב התורה. הזוהר לא מסתפק בפשט של הפסוקים — הוא מחפש את העומק, את הנשמה של המילים, את הרשת הסודית שמחברת בין האדם, התורה, העולם והאלוהות.
בזוהר יש עולם מלא של סמלים: ספירות, נשמות, תיקון, אור, חושך, מלאכים, שכינה ועליות רוחניות. לכן מי שקורא בו ומכיר גם את ספר חנוך יכול לזהות קרבה מסוימת באווירה — לא בהכרח בטקסט עצמו, אלא בשאלות, בדימויים ובמשיכה אל מה שמעבר.
לפי המידע שעליו מבוסס הפוסט, הזוהר אכן מזכיר את ספר חנוך כמה פעמים ואף מתייחס אליו כספר שיש בו סודות נפלאים. זה פרט חשוב: הזוהר לא מתעלם מספר חנוך; הוא מכיר בקיומו ויודע שיש סביבו מסורת של סוד. אבל הכרה או אזכור אינם העתקה.
העתקה או שיחה בין מסורות
כאן חשוב לעשות סדר. כשאומרים "העתקה" מתכוונים בדרך כלל לכך שטקסט אחד לקח מטקסט אחר קטעים שלמים, רעיונות שלמים, מבנים שלמים או ניסוחים ברורים והציג אותם כאילו הם שלו.
במקרה של הזוהר וספר חנוך התמונה מורכבת יותר: יש נושאים משותפים, יש שפה רוחנית שנעה באזורים דומים, יש עיסוק במלאכים ובעולמות עליונים, ויש גם דמות אחת שמחברת בין העולמות האלה בצורה מרתקת במיוחד. הדמות הזו היא חנוך עצמו.
במילים פשוטות: לא נכון להציג את הזוהר כעותק של ספר חנוך. זה מחמיץ את ההבדלים הגדולים בין החיבורים. הזוהר הוא יצירה קבלית רחבה עם עולם מושגים משלו. ספר חנוך הוא חלק מספרות יהודית קדומה אחרת. אבל גם לא נכון לומר שאין קשר בכלל. בעולם המסורות היהודיות רעיונות לא נעלמים בקלות. לפעמים הם מחליפים לבוש. לפעמים הם עוברים דרך דמויות. לפעמים הם נכנסים בדלת צדדית.
החכמים לא אהבו את ספר חנוך — אבל חנוך לא נעלם
אחת הנקודות המרתקות בסיפור היא היחס של חכמי ישראל לספר חנוך. לפי הסרטון שעליו מבוסס הפוסט, החכמים התנגדו לספר חנוך ואסרו ללמוד אותו. כלומר, הספר עצמו נדחק אל השוליים של המסורת הרבנית.
אבל כאן מגיע הטוויסט. גם אם הספר נדחק, הדמות של חנוך לא נמחקה. להפך — היא עברה שינוי דרמטי והמשיכה לחיות בתוך המסורת היהודית בצורה חדשה.
הדמות של חנוך, כפי שהיא עולה מן המסורות הקדומות, הופכת בתוך עולם החכמים לדמות שמימית אדירה — מטטרון.
מטטרון — הילד שהפך לשר הפנים של השמים
מטטרון הוא אחת הדמויות המלאכיות המרשימות והמסקרנות ביותר במסורת היהודית. לפי המסורת שהוזכרה בסרטון, חנוך הוא מטטרון — שר הפנים, מלאך מרכזי במיוחד בפמליה של מעלה.
הביטוי "שר הפנים" לא מתאר פוליטיקאי שמימי; הוא מצביע על קרבה, על מעמד, על עמידה לפני "הפנים" — כלומר לפני הנוכחות האלוהית. מטטרון נתפס במקורות שונים כמלאך בעל כוח יוצא דופן. לפעמים הוא מתואר כסופר שמימי, לפעמים כמדריך, לפעמים כדמות שמלווה את ישראל ולפעמים כדמות כל כך נשגבת עד שהיא כמעט מסוכנת להבנה לא זהירה.
זה בדיוק המקום שבו רואים איך מסורת עובדת: ספר חנוך עצמו אולי לא התקבל במרכז הלימוד הרבני, אבל הרעיונות שסביב חנוך — העלייה לשמים, הקרבה אל העולם העליון, המפגש עם מלאכים וההפיכה לדמות על־אנושית — כל אלה המשיכו להדהד דרך מטטרון.
אז איך מסורת עתיקה נכנסת בדלת אחרת?
לפעמים אנחנו מדמיינים את המסורת כמו ספרייה מסודרת: מדף של ספרים מקובלים, מדף של ספרים דחויים — וזהו. אבל בפועל ההיסטוריה של רעיונות דומה יותר לשוק עתיק, שבו קולות עוברים ממקום למקום, סיפורים משנים צורה, שמות מתחלפים ודמויות מקבלות תפקיד חדש.
הסיפור של חנוך ומטטרון מדגים את זה נהדר. החכמים יכלו להתנגד לספר חנוך כחיבור, אבל המסורות על חנוך מצאו דרך להיכנס אל תוך היהדות של החכמים דרך דמות מטטרון — לא כהעתקה פשוטה, אלא כהמשכיות מסובכת ומרתקת.
כך נוצר מצב יפהפה מבחינה תרבותית: יש לנו טקסט עתיק שנדחק לשוליים, יש לנו ספר קבלי מאוחר יותר שמכיר בקיומו של אותו עולם סודי, ויש לנו דמות שמחברת ביניהם כמו גשר שמימי — חנוך מצד אחד, מטטרון מצד שני, ובאמצע מסורת יהודית שלא מפסיקה לעבד מחדש את הזיכרון שלה.
למה השאלה הזו כל כך מושכת אותנו?
השאלה האם הזוהר העתיק משהו מספר חנוך לא מעניינת רק חוקרים; היא מעניינת כי היא נוגעת במשהו עמוק יותר. אנחנו רוצים לדעת מאיפה באים הרעיונות הגדולים שלנו: האם הם נולדו בבת אחת? האם הם עברו מדור לדור? האם הם נשמרו בסתר? האם מה שנראה לנו חדש הוא בעצם הד של סיפור קדום?
בעולם המיסטיקה היהודית השאלות האלה אפילו חזקות יותר, כי המיסטיקה עצמה מדברת על סוד, על שכבות נסתרות ועל ידע שלא תמיד נאמר בצורה גלויה. לכן כל קשר בין הזוהר לספר חנוך מיד מצית את הדמיון.
אבל דווקא בגלל זה חשוב להיות מדויקים: לומר שיש קשר — זה מרתק; לומר שיש השפעה אפשרית — זה סביר; לומר שיש מסורות משותפות — זה בהחלט הגיוני. אבל לומר שהזוהר הוא העתקה של ספר חנוך — זו קפיצה גדולה מדי.
מה נשאר לנו ביד
אם מסכמים את הסיפור בלי להפוך אותו לפשטני, אפשר לומר כך: ספר הזוהר אינו העתקה של ספר חנוך — הוא כן מכיר אותו ומזכירו. שני החיבורים נוגעים בעולמות של סוד, מלאכים, עלייה רוחנית וחזון שמימי. ספר חנוך עצמו נדחק לשוליים בידי החכמים, אבל הדמות של חנוך המשיכה לחיות במסורת היהודית דרך מטטרון — שר הפנים, אחד המלאכים המרכזיים ביותר בפמליה של מעלה.
וזה אולי הדבר הכי יפה כאן: במסורת היהודית גם מה שנדחק לא תמיד נעלם — לפעמים הוא משנה שם, לפעמים הוא מקבל כנפיים ולפעמים הוא חוזר אלינו בדמות מלאך.