הסיפור מאחורי הכתבה

אם הייתם אומרים לי לפני שנה שיוצאת עליי כתבה בווינט, בזמן שאני בבקתה מושלגת בחורף של צ׳ילה , כנראה שהייתי צוחקת. לא בקטע של צניעות — פשוט כי לפעמים החיים לוקחים אותך למקומות שכל גרסה קודמת שלך לא הייתה מצליחה לדמיין.

אבל הנה זה קרה. מסע שהתחיל בלי תוכנית מסודרת, בלי קבוצה, בלי מסלול סגור מראש ובלי יותר מדי ודאות, הפך לטיול עם לגונות קפואות, מערות קרח, טרמפים בדרכים רחוקות, ותחושה אחת מאוד ברורה: החופש האמיתי מתחיל כשמשחררים את השליטה.

הכל לבד

יש משהו מפחיד בלצאת לבד. במיוחד ליבשת שלמה, במיוחד כשלא הכול סגור מראש, במיוחד כשאת מסתמכת על עצמך, על הדרך, ועל המוצ׳ילה שעל הגב.

אבל יש בזה גם משהו משחרר בטירוף. כשאין לו"ז , שאני לא יודעת איפה אני אהיה בעוד שבוע מעכשיו, אין מי שמכתיב את הקצב, ואין צורך להתיישר לפי תוכנית של מישהו אחר — כל יום יכול להיפתח אחרת. טרמפ אחד יכול לשנות את הכיוון. שיחה אחת יכולה לפתוח דלת. דרך צדדית יכולה להפוך לזיכרון הכי חזק של הטיול.

זה לא טיול של סימוני וי. זה לא "להספיק" עוד אטרקציה. זה מסע שבו הדרך עצמה היא הסיפור.

קור, פחד, גבולות — ומה שקורה כשעוברים דרכם

בכתבה ב-Ynet סיפרתי גם על רגעים פחות נוצצים. על פעם שבה כמעט קפאתי בקרחון. על יציאה לטרק הכי ארוך והכי רחוק בפטגוניה בזמן שהגוף כבר היה על הקצה, עם חום של 40 מעלות. אלה לא רגעים שמרגישים הרואיים בזמן אמת. הם קשים, מבלבלים, ולפעמים מפחידים.

אבל דווקא שם, בקור, בעייפות, ברגעים שבהם אי אפשר להתחבא מאחורי נוחות — מתגלה משהו עמוק יותר. את לומדת להקשיב לעצמך. להבין מה הגוף אומר. להבין מתי להמשיך, מתי לעצור, ומתי פשוט לנשום ולהיזכר שכבר עברת דברים שלא האמנת שתעברי.

טיול כזה לא הופך אותך לבלתי שבירה. הוא מזכיר לך שאת הרבה יותר חזקה ממה שחשבת.

לחרוש בטרמפים זה לא רק להגיע ממקום למקום

כשאני אומרת שאני חורשת את דרום אמריקה בטרמפים, זה לא רק עניין של תחבורה. זו דרך אחרת להיות בעולם. פחות מנותקת, פחות מתוכננת, הרבה יותר חשופה למציאות של המקום.

בטרמפים את פוגשת אנשים שלא היית פוגשת בשום אוטובוס תיירים. את עוברת בדרכים שלא תמיד מופיעות במסלול הקלאסי. את לומדת לסמוך — בזהירות, באינטואיציה, ובחוכמת דרך שנבנית רק תוך כדי תנועה.

יש בזה פשטות: רק אני והמוצ׳ילה שלי. אבל בתוך הפשטות הזאת יש עולם שלם. משאיות, דרכים ארוכות, רגעים של איבוד כיוון, נופים קפואים וחופש שקשה להסביר למי שלא הרגיש אותו בגוף.

המסע הזה רק בהתחלה

הכתבה הייתה רגע מטורף, כזה שגרם לי לעצור ולהבין כמה רחוק הגעתי בשנה אחת. אבל האמת? זה עדיין רק הפרק הראשון.

יש עוד יבשת שלמה לכבוש, עוד דרכים להיתקע בהן, עוד לגונות לקפוא בהן, עוד טרמפים שיעיפו אותי למקומות שלא תכננתי להגיע אליהם. וזה בדיוק היופי.

כי לפעמים החיים הכי מעניינים מתחילים דווקא ברגע שבו מפסיקים לדעת מה הצעד הבא — ופשוט יוצאים לדרך.

צפו בסרטון באינסטגרם