היום שבו פטגוניה בדקה אותי

אם שואלים אותי מה היה היום הכי קשה בחיים שלי, יש לי תשובה מאוד ברורה: היום שבו הייתי אמורה להתחיל את הטרק הכי ארוך בפטגוניה — וקמתי באושואיה עם חום של 40 מעלות.

לא חום קטן כזה שאומרים עליו ״יאללה, יעבור״. חום אמיתי. חולשה ברמה שלא הרגשתי בחיים. הרגע הזה שבו הגוף אומר לך לעצור, הראש מנסה להבין מה עושים עכשיו, והלב רק חוזר על משפט אחד: ״בנות, אני ממש מפחדת״.

זה לא סיפור על איך חייבים לדחוף את עצמנו בכל מחיר. ממש לא. כשחולים בטיול, במיוחד במקום כמו פטגוניה, צריך לקחת את זה ברצינות. זה כן סיפור על יום שהתפרק מכל כיוון אפשרי — ובכל זאת איכשהו נגמר באחד מהרגעים הכי מספקים שחוויתי.

בין חום, אוטובוסים ואשפוז בפונטה ארנס

המסלול שלי לא התחיל בשביל הרים יפהפיים, אלא בתחבורה ציבורית בלתי נגמרת. מאושואיה יצאתי לדרך כשאני חלשה, חולה ולא לגמרי מבינה איך אני אמורה לעבור את היום הזה.

זה התחיל באוטובוס ראשון, המשיך במעבורת, עוד אוטובוס, ואז — אשפוז בפונטה ארנס. אני לא צוחקת איתכם, זה היה היום הכי קשה בחיים שלי.

יש משהו מאוד מערער בלהיות חולה רחוק מהבית. את לא במיטה שלך, אין לך את השגרה שלך, אין לך את הביטחון של ״אני יודעת בדיוק מה עושים עכשיו״. יש רק תיק, דרכים, שפה אחרת, עייפות, והרבה מאוד חוסר ודאות.

אחרי האשפוז הגיע אוטובוס מספר שלוש, מפונטה ארנס לפוארטו נטאלס. בתוך כל הבלגן הזה, הדבר הכי סוריאליסטי היה פשוט לקחת את כל התרופות שקיבלתי ולשים אותן בתיק של הטרק. כאילו הגוף שלי עדיין מתאושש, אבל החיים ממשיכים לדחוף קדימה.

פוארטו נטאלס: תרופות בתיק ושק״ש ביד

בפוארטו נטאלס הבנתי שיש עוד בעיה קטנה: אין לי ציוד בסיסי. לא שק״ש, לא מזרון. כלום.

אז אחרי יום של חום, חולשה, אשפוז ונסיעות, מצאתי את עצמי יוצאת לקנות ציוד לטרק. יש רגעים בטיול שאת מסתכלת על עצמך מבחוץ ואומרת: איך הגעתי למצב הזה? איך אני גם חולה, גם אחרי בית חולים, וגם רצה לקנות מזרון?

אבל לפעמים בטיולים ארוכים אין רגע מושלם. אין ״כשהכול יסתדר אז נצא״. יש חלון הזדמנות, יש תכנון, יש חלום שכבר הרבה זמן יושב בראש — ויש אותך, מנסה להבין אם את מסוגלת לעשות את הצעד הבא.

להגיע לטורס דל פיינה, גם כשכלום לא הולך חלק

משם התחיל עוד מסע: טרמפים לכיוון טורס דל פיינה. בראש שלי הייתה מטרה אחת — אני מגיעה היום לטורס דל פיינה.

זה לא קרה בקלות. הצלחתי להתקדם רק אחרי שני מקטעים, ואז עוד מיניבוס, ורק אז הגעתי לתחילת המסלול. כל שלב הרגיש כמו עוד מבחן קטן: עוד המתנה, עוד מעבר, עוד ניסיון לא להישבר.

אבל אז קרה אחד הדברים היפים בטיולים: אנשים טובים באמצע הדרך. הכרתי צ׳יליאנים חמודים שעזרו לי, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה באותו רגע. לא פתרון קסם, לא דרמה גדולה — פשוט אנשים שראו אותי, היו נחמדים ועזרו לי להמשיך.

15 קילומטרים בסופה — וקשת אחת בסוף

ואם כל זה לא הספיק, אז כמובן שמה שהיה חסר לי זה סופה מטורפת.

ההליכה לקאמפ הראשון, קאמפ סרון, הייתה 15 קילומטרים בתוך מזג אוויר קשוח. אחרי יום כזה, כל קילומטר מרגיש כפול. הגוף עייף, הראש מוצף, ואת ממשיכה בעיקר כי כבר הגעת עד לכאן.

ואז, באמצע כל האפור הזה, יצאה קשת בענן.

זה נשמע כמו קלישאה של טיולים, אבל לפעמים הטבע באמת יודע לתת לך רגע קטן שמחזיר לך אוויר. לא כי הכול פתאום נהיה קל, אלא כי לרגע אחד את מבינה שאת בתוך משהו גדול יותר מהקושי של אותו יום.

אחרי 15 קילומטרים בסופה הגעתי לקאמפ הראשון. באמת, כשהתחיל היום לא ידעתי איך הוא הולך להסתיים. לא ידעתי אם אצליח להגיע, לא ידעתי אם הגוף יעמוד בזה, לא ידעתי כמה עוד דברים יכולים להשתבש.

אבל הגעתי.

וזה היה הדבר הכי מספק שעשיתי.

לפעמים הסיפוק מגיע דווקא מהימים שלא הלכו לפי התוכנית

יש ימים בטיול שנראים מושלמים על הנייר: מזג אוויר יפה, ציוד מסודר, גוף חזק, מצב רוח טוב. ויש ימים שמתחילים בחום של 40 מעלות, עוברים דרך אשפוז, אוטובוסים, תרופות, טרמפים וסופה.

באופן מוזר, דווקא הימים מהסוג השני הם אלה שנחרטים הכי עמוק.

לא כי צריך לחפש סבל. לא כי צריך להתעלם מהגוף. אלא כי לפעמים, כשעושים הכול בזהירות האפשרית ובכל זאת ממשיכים עוד צעד ועוד צעד, מגלים בתוכנו כוח שלא ידענו שיש שם.

פטגוניה לא נתנה לי פתיחה קלה. היא בדקה אותי מהרגע הראשון. אבל בסוף אותו יום, כשהגעתי לקאמפ סרון, הבנתי משהו פשוט: לפעמים הדרך הכי קשה היא בדיוק זו שגורמת לך להרגיש הכי חיה.