טלפורט קוונטי? לא לאוורסט

טלפורטציה היא בערך הגביע הקדוש של כל הטכנולוגיות. מי לא היה רוצה לדלג על טיסות, פקקים, תורים ובדיקות ביטחוניות, ופשוט להופיע על פסגת האוורסט — כי הנוף יפה?

רק שיש כאן קאץ' קטן: טלפורטציה קוונטית באמת קיימת, אבל היא לא עושה את הדבר שאנחנו מדמיינים מסרטי מדע בדיוני. היא לא לוקחת גוף, מפרקת אותו ומשגרת את האטומים שלו ממקום למקום. מה שהיא כן עושה הוא דבר הרבה יותר עדין, הרבה יותר מוזר, והרבה יותר חשוב לעתיד של טכנולוגיה קוונטית.

טלפורטציה קוונטית לא מזיזה חומר

הנקודה הכי חשובה היא זו: טלפורטציה קוונטית לא מעבירה דברים פיזיים ממקום למקום. היא מעבירה מצבים קוונטיים.

כלומר, אם יש לנו חלקיק במצב קוונטי מסוים, אנחנו יכולים להעביר את המידע על המצב הזה לחלקיק אחר שנמצא במקום אחר. החלקיק המקורי לא טס באוויר, לא עובר דרך מנהרה סודית ולא קופץ דרך חור תולעת. מה שעובר הוא המצב שלו.

איך בונים גשר קוונטי?

כדי להבין את הרעיון בלי להיכנס למתמטיקה כבדה, נניח שיש לנו חלקיק A. נקרא לו הנוסע. אנחנו רוצים להעביר את המצב הקוונטי שלו מתחנת המוצא לתחנת היעד.

בשביל זה צריך לבנות לו סוג של גשר קוונטי. הגשר הזה מורכב משני חלקיקים נוספים, נקרא להם B ו-C. את שני החלקיקים האלה שוזרים יחד, כלומר יוצרים ביניהם קשר קוונטי מיוחד. אחר כך שמים אחד מהם בתחנת המוצא ואת השני בתחנת היעד.

עכשיו בתחנת המוצא יש לנו שני דברים: את החלקיק A, שהוא הנוסע, ואת החלקיק B, שהוא חצי מהגשר הקוונטי. בתחנת היעד נמצא החלקיק C, שהוא החצי השני של הגשר.

בשלב הבא מבצעים על A ו-B תהליך שנקרא מדידת בל. בלי להסתבך יותר מדי, זו סדרת פעולות שבסופה מתקבלת תוצאה מספרית. את המספר הזה שולחים לתחנת היעד באמצעים רגילים לגמרי: אינטרנט, הודעה, וואטסאפ, מה שתרצו.

בצד השני, בתחנת היעד, משתמשים בחלקיק C יחד עם המידע שהגיע ממדידת בל. ואז, אחרי אותו הוקוס פוקוס קוונטי, מתקבל שם המצב של A.

שוב: לא החלקיק עצמו עבר. המצב הקוונטי שלו עבר.

אז אפשר לשגר בני אדם?

כאן מגיע החלק שמדליק את הדמיון וגם מחזיר אותנו לקרקע.

תיאורטית, אם אדם הוא מערכת פיזיקלית, ואם היינו יכולים לתאר ולהעביר את כל המידע הקוונטי שלו, אז אפשר לדמיין תהליך שבו בצד השני מתקבל אדם עם אותם קשרים, אותם מצבים, אותן מחשבות, אותם זיכרונות. ממש אני. נראה לי שזה נחשב.

אבל עכשיו מגיע ה"נשמע פשוט?" הגדול.

כדי לעשות את זה לאדם אמיתי, צריך להתמודד עם מיליארדי מיליארדי אטומים. לא רק לדעת איפה כל אטום נמצא, אלא להעביר את כל המצבים הקוונטיים, כל הקשרים הכי קטנים, כל המידע שמרכיב את האדם הזה ברמה העמוקה ביותר.

זה אומר שצריך לשזור את כל המערכת הזאת עם גשר קוונטי עצום, לבצע מדידת בל בהיקף בלתי נתפס, לשלוח את התוצאות, ואז לפענח הכול בצד השני.

והמספר שמתקבל? הוא יהיה כל כך ארוך, ששליחתו באינטרנט רגיל תיקח בערך 60 מיליארד שנה.

וזה עוד לפני הבעיה הקטנה שבזמן הזה אין ממש "אותי" במובן הרגיל. המצב המקורי כבר נמדד ושזור בתהליך. אז אם הבחירה היא בין טיסה של כמה שעות לבין טלפורטציה של 60 מיליארד שנה, כנראה שהמטוס עדיין מנצח. גם יותר מהיר, וגם מרגיש קצת יותר בטוח.

אז בשביל מה זה טוב?

אם לא נשתגר מחר לאוורסט, האם כל הטלפורטציה הקוונטית הזאת היא סתם קשקוש?

ממש לא. היא פשוט לא שימושית באופן שבו התרגלנו לדמיין אותה. הערך האמיתי שלה הוא לא בהעלמת אנשים ממקום אחד והופעתם במקום אחר, אלא בתשתיות של העולם הקוונטי הבא.

טלפורטציה קוונטית היא אחת מאבני הבסיס בדרך לאינטרנט קוונטי ולמחשבים קוונטיים. היא מאפשרת לחשוב על העברת מידע קוונטי בין מערכות רחוקות, על חיבור בין רכיבים קוונטיים, ועל בנייה של טכנולוגיות שלא עובדות כמו האינטרנט והמחשבים שאנחנו מכירים היום.

אז כן, קצת מבאס: בעתיד הנראה לעין כנראה שלא נוותר על שדות תעופה לטובת כפתור שיגור ביתי. אבל זה לא אומר שהרעיון פחות מדהים. להפך. הוא פשוט מדהים בצורה אחרת.

טלפורטציה קוונטית לא תיקח אותנו לחופשה בלי מזוודה, אבל היא כן עשויה לקחת את המחשוב והתקשורת למקום חדש לגמרי.

ועד שיהיה טלפורט נורמלי שלא לוקח 60 מיליארד שנה, נשארת שאלה אחת: אם באמת הייתם יכולים להשתגר לכל מקום ברגע — לאן הייתם הולכים?