כשהעיר זוכרת קדימה

כשאומרים התחדשות עירונית רובנו מדמיינים מיד מנופים, מגדלים מבריקים, לובי חדש וריח של בטון טרי. אבל לפעמים דווקא הבניין הישן, זה שעומד קצת בצד ונראה כאילו שכחו אותו, הוא המקום שבו מסתתר הסיפור הכי חשוב של העיר.

בשיחה של אבי קלבו מ־Builtage בתוכנית סודות הנדל״ן בערוץ 12, אצל דפנה שחר, עלתה בדיוק הנקודה הזאת: התחדשות עירונית לא חייבת להתחיל בהריסה. לפעמים היא מתחילה בהקשבה. לקירות, לזיכרונות, לאנשים שעברו במקום, ולמה שהמבנה הזה היה עבור השכונה או העיר.

לא רק לבנות חדש, גם להחזיר דופק

התחדשות עירונית נתפסת הרבה פעמים כפעולה טכנית: מפנים, הורסים, בונים, מאכלסים. אבל הערים שלנו הן לא טבלה של זכויות בנייה. הן אוסף של סיפורים. יש בהן בתי קולנוע שהיו פעם מרכז החיים של השכונה, בנייני מגורים שבהם חיו אמנים ודמויות תרבות, וחללים שכבר מזמן לא פעילים אבל עדיין מחזיקים זיכרון מקומי חזק.

כאן נכנס הרעיון של שימור כחלק מהתחדשות. לא שימור כמוזיאון קפוא, אלא שימור חי. כזה שמחזיר שימושים חדשים למבנים ותיקים, מכניס אליהם אנשים, קהילה, תרבות ויומיום.

קולנוע אורות בבאר שבע: הלב הישן של שכונה ג

קולנוע אורות בבאר שבע הוא בדיוק מסוג המקומות האלה. מבנה שתוכנן בסוף שנות השישים על ידי האדריכל יעקב רכטר, בנו של זאב רכטר, ועמד במשך שנים ארוכות סגור. עבור מי שגדלו סביבו, זה לא היה רק קולנוע. זה היה נקודת מפגש, זיכרון שכונתי, חלק מהזהות של שכונה ג.

במקום לראות בו רק נכס ישן שמפריע להתקדם, עיריית באר שבע ומנהלת ההתחדשות העירונית בחרו להתייחס אליו כאל הזדמנות. המבנה עומד להפוך למרכז עירוני קהילתי חדש, כזה שנשען על מבנה קיים לשימור ומעניק לו תפקיד עדכני.

וזה יפה במיוחד, כי במקום למחוק את העבר כדי לייצר עתיד, הפרויקט משתמש בעבר כדי לבנות עתיד חזק יותר. קולנוע אורות לא חוזר להיות בהכרח מה שהיה, אבל הוא חוזר להיות משמעותי. עוגן קהילתי בלב תהליך רחב יותר של התחדשות בשכונה.

הירקון 70 בתל אביב: בניין עם סיפורים בקירות

מהנגב עוברים לתל אביב, אל הירקון 70. מבנה משנת 1934 שתוכנן על ידי זאב רכטר, אחד האדריכלים החשובים שפעלו כאן. הבניין נבנה במקור כמבנה יוקרתי עבור תעשיין אמיד מרוסיה, ובחצר האחורית שלו נמצאת גם וילה שמפצ׳ו, ששימשה במקור למגורי שומר.

אבל הסיפור של הירקון 70 לא נגמר באדריכלות. חלק גדול מהקסם שלו נמצא במה שאבי קלבו מכנה מורשת לא מוחשית. כלומר, לא רק החזית, המרפסות והפרטים האדריכליים, אלא גם האנשים שגרו שם והסיפורים שנשארו אחריהם. אחד הדיירים המוכרים בבניין היה הזמר מאיר אריאל, שגר בו עם משפחתו.

לאחרונה לקחה על עצמה קבוצת בביליוס מירושלים לשפץ ולשמר את הבניין. אבל במקום להפוך אותו לעוד פרויקט יפה מבחוץ וחסר נשמה מבפנים, נעשתה כאן בחירה מעניינת: כל דירה שופצה בסגנון שונה, והמבנה כולו קיבל חיים חדשים בלי לוותר על האופי שלו.

הקסם נמצא בשילוב

שני הסיפורים האלה, קולנוע אורות והירקון 70, שונים מאוד זה מזה. אחד הוא מבנה ציבורי בבאר שבע, חלק מזיכרון שכונתי עמוק. השני הוא בניין מגורים תל אביבי היסטורי במיקום מבוקש במיוחד. אבל המכנה המשותף ביניהם ברור: בשניהם ההתחדשות לא מוחקת את הזהות, אלא מחזקת אותה.

וזה אולי השיעור החשוב ביותר. עיר טובה היא לא עיר שמחליפה את עצמה בכל כמה עשורים. עיר טובה יודעת להתחדש בלי לאבד את הזיכרון שלה. היא יודעת לתת מקום גם למגדלים החדשים וגם למבנים הישנים, גם לצרכים של היום וגם לסיפורים של פעם.

בסוף, בניינים הם גם אנשים

כשמסתכלים על מבנה ישן רק דרך השאלה כמה אפשר לבנות במקומו, מפספסים משהו גדול. מפספסים את הילד שראה שם סרט ראשון. את המשפחה שעלתה במדרגות עשרות שנים. את האמן שכתב, שר, חלם וחי בין הקירות. מפספסים את העיר עצמה.

התחדשות שפוגשת שימור מזכירה לנו שאפשר לעשות נדל״ן חכם, אסתטי ורווחי, ועדיין להישאר נאמנים למקום. לא כל מבנה ישן צריך להישאר כפי שהוא, אבל כל מבנה משמעותי ראוי לפחות לשאלה: מה הסיפור שלו, ואיך אפשר להמשיך אותו?

כי לפעמים הדרך הכי טובה לבנות את העתיד היא לא להתחיל מדף חלק, אלא לקרוא טוב יותר את מה שכבר כתוב עליו.

צפו בקטע המלא