ציונות באותה שפה

רגע לפני שמתווכחים על ציונות

יש מילים בישראל שאי אפשר לומר בלי שהחדר יתחמם קצת. ציונות היא אחת מהן. גם מדינה יהודית ודמוקרטית. גם יום העצמאות. גם דת ומדינה. לכאורה כולנו מכירים את המילים האלה. הן מופיעות בשיחות משפחתיות, בטקסים, בפוסטים, בכנסת ובבתי הספר. אבל השאלה המעניינת באמת היא לא אם אנחנו משתמשים באותן מילים. השאלה היא האם אנחנו מתכוונים לאותו דבר.

הסרטון שעליו מבוסס הפוסט מעלה שאלה פרובוקטיבית במיוחד: האם הציונות הדתית היא בכלל ציונית?

אותה מילה, עולם אחר לגמרי

אחת התובנות החזקות בסרטון היא שבני אדם יכולים להשתמש באותן מילים ולחיות בתוך משמעויות שונות לחלוטין. לפעמים אפילו הפוכות. שני אנשים אומרים ציונות, אבל אחד מתכוון לתנועה לאומית מודרנית של עם שמקים לעצמו בית מדיני. השני מתכוון אולי לתהליך גאולי, דתי, שמחבר בין עם, ארץ, תורה והשגחה.

שניהם אומרים מדינת ישראל. שניהם מניפים דגל. שניהם מתרגשים ביום העצמאות. אבל מתחת לפני השטח ייתכן שכל אחד רואה את הסיפור אחרת לגמרי. אחד רואה מדינה שהיא פרויקט אנושי, פוליטי, לאומי. השני רואה בה שלב בתהליך עמוק יותר. לא רק מדינה של יהודים, אלא מדינה עם משמעות דתית ורוחנית.

וכאן מתחיל הבלגן. כי כשאנחנו לא עוצרים לברר מה המילה אומרת לכל אחד מאיתנו, אנחנו נכנסים לוויכוח על אוטומט. נדמה לנו שאנחנו חולקים על עמדה מסוימת, אבל לפעמים אנחנו בכלל לא מבינים מה העמדה.

מה קורה כששרים אני מאמין אחרי התקווה

אחת הדוגמאות שמופיעות בסרטון היא החיבור בין התקווה לבין אני מאמין. התקווה היא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. היא מבטאת געגוע, ריבונות, עם שחוזר לארצו ורוצה להיות חופשי בארצו. אני מאמין מגיע מעולם אחר. עולם של אמונה, משיח, ציפייה דתית וגאולה.

כששרים את אני מאמין אחרי התקווה, לא מדובר רק בתוספת יפה לטקס. זה לא עוד שיר ברקע. זו פעולה שמוסיפה ממד דתי לממד הציוני. וברגע שמוסיפים ממד כזה, גם הציונות משתנה וגם הדת משתנה. הציונות כבר לא רק תנועה לאומית חילונית או אזרחית. הדת כבר לא רק אמונה פרטית או מסורת קהילתית. שתיהן נכנסות לסיפור משותף חדש.

וזה לא בהכרח רע. זה גם לא בהכרח טוב. זה פשוט אחר. וכדי לדבר על זה ברצינות צריך להכיר בכך שמדובר בסיפור אחר. לא להעמיד פנים שכולם מתכוונים לאותו דבר.

הרצל, בן גוריון ותפילת הלל

הסרטון מזכיר נקודה מעניינת: הרצל ובן גוריון לא אמרו תפילת הלל ביום העצמאות. ובכל זאת, קשה למצוא אנשים שיטענו שהם לא היו ציונים. הם עמדו בלב הפרויקט הציוני, כל אחד בדרכו, גם בלי למסגר אותו בתוך שפה דתית.

הדוגמה הזו חשובה כי היא מזכירה לנו שהציונות ההיסטורית לא התחילה בהכרח כמושג דתי. היו בה זרמים שונים, רעיונות שונים, מתחים פנימיים ומאבקים גדולים. היו ציונים סוציאליסטים, ליברלים, מסורתיים, חילונים, דתיים ועוד. לכן כשאנחנו אומרים היום ציונות, אנחנו בעצם נכנסים לשדה רחב מאוד של משמעויות.

הציונות הדתית לא סתם אימצה את הציונות כפי שהיא. היא פירשה אותה מחדש. היא חיברה אליה שפה של קודש, של הבטחה, של גאולה, של שליחות. עבור חלק מהישראלים זה חיבור מרגש וטבעי. עבור אחרים זה שינוי עמוק של הרעיון הציוני המקורי. וכאן בדיוק צריך להתחיל לדבר.

מדינה יהודית ודמוקרטית: רגע, למה התכוונת?

אולי הביטוי הכי ישראלי והכי נפיץ הוא מדינה יהודית ודמוקרטית. הוא נשמע פשוט, כמעט מובן מאליו. אבל האם הוא באמת ברור לנו?

כשאדם אחד אומר מדינה יהודית, הוא יכול להתכוון למדינה שבה רוב האזרחים יהודים, השפה העברית מרכזית, החגים היהודיים בלוח השנה והתרבות היהודית נוכחת במרחב הציבורי. אדם אחר יכול להתכוון למדינה שמחויבת להלכה או לפחות שואבת סמכות עמוקה ממקורות דתיים. אדם שלישי יכול להתכוון למקלט בטוח לעם היהודי בלי מעורבות דתית משמעותית.

וגם המילה דמוקרטית לא תמיד אומרת אותו דבר לכולם. יש מי שמדגיש בחירות והכרעת רוב. יש מי שמדגיש זכויות אדם, הפרדת רשויות, הגנה על מיעוטים וחירויות אזרחיות. יש מי שרואה בדמוקרטיה כלי. יש מי שרואה בה ערך יסוד.

אז כששני אנשים מתווכחים על מדינה יהודית ודמוקרטית, יכול להיות שהם לא באמת מתווכחים על אותו משפט. הם משתמשים באותו משפט כדי לומר דברים שונים.

שיח של חירשים הוא לא דיון

הביטוי שיח של חירשים מתאר מצב מוכר מאוד בחברה הישראלית. כולם מדברים. כולם בטוחים שהם צודקים. כולם מגיבים. אבל מעט מאוד אנשים באמת מקשיבים. כל צד שומע את המילים של הצד השני דרך הפחדים שלו, דרך ההיסטוריה שלו, דרך הכעסים שלו.

במצב כזה, גם הטיעון הכי חכם לא יעזור. כי אם לא הבנו מה הצד השני אומר, אנחנו לא עונים לו. אנחנו עונים לדמות שבנינו בראש. לפעמים זו דמות מוקצנת. לפעמים זו קריקטורה. לפעמים זו פשוט אי הבנה אחת גדולה.

הסרטון מציע משהו צנוע אבל עמוק: לפני שממשיכים להתווכח, לבדוק אם אנחנו מדברים באותה שפה. לא כדי לטשטש מחלוקות. לא כדי להגיד שכולם בעצם מסכימים. אלא כדי להבין מה באמת עומד על השולחן.

שפה משותפת לא אומרת שאין מחלוקת

חשוב לומר את זה בבירור: בירור מושגים הוא לא קסם. הוא לא יגרום לכל הישראלים להסכים מחר בבוקר. חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, שמרנים וליברלים, לא יהפכו פתאום לקבוצה אחת עם אותה תפיסת עולם.

אבל שפה משותפת יכולה לעשות דבר חשוב אחר. היא יכולה להפוך את המחלוקת להוגנת יותר. במקום להתווכח עם סיסמאות, נוכל להתווכח עם רעיונות. במקום להאשים את הצד השני בבגידה, כפייה, ניתוק או קיצוניות, נוכל לשאול מה הערך שמוביל אותו. במקום לריב על המילה ציונות, נוכל לשאול איזו ציונות.

לפעמים נגלה שהפער קטן ממה שחשבנו. לפעמים נגלה שהוא גדול מאוד. אבל גם אז לפחות נדע על מה אנחנו חלוקים באמת.

איך מתחילים לדבר אחרת

אפשר להתחיל בשאלה פשוטה. כשאתה אומר ציונות, למה אתה מתכוון? לא כמלכודת. לא כהתחכמות. באמת. אפשר לשאול מה בעיניך הופך את המדינה ליהודית? אפשר לשאול מה, מבחינתך, חייב להישמר כדי שהיא תהיה דמוקרטית? אפשר לשאול איפה עובר הגבול בין מסורת ציבורית לבין כפייה? אפשר לשאול מה מפחיד אותך ברעיון של הצד השני?

אלה שאלות שלא תמיד נוחות. הן דורשות מאיתנו להאט. לוותר רגע על הצורך לנצח. להניח שאולי האדם שמולנו לא טיפש, לא רע ולא אויב. הוא פשוט חי בתוך מערכת מושגים אחרת.

במדינה כל כך טעונה, זו לא נאיביות. זו מיומנות הישרדותית. חברה שלא יודעת לברר את המילים שלה, מתקשה לבנות עתיד משותף.

לחזור לשורשים כדי לזוז קדימה

מחשבות מיום העצמאות נוטות להיות גדולות. דגלים, טקסים, זיכרון, שמחה, כאב, תקווה. אבל אולי דווקא ביום כזה כדאי לחזור לשאלה בסיסית מאוד: מה אנחנו בונים כאן יחד?

כדי לענות עליה, לא מספיק להגיד שאנחנו בעד המדינה. צריך לברר איזו מדינה. לא מספיק להגיד שאנחנו ציונים. צריך לברר מהי ציונות בעינינו. לא מספיק להגיד יהודית ודמוקרטית. צריך להבין איך שני החלקים האלה חיים יחד, ומה קורה כשהם מתנגשים.

אולי זו התקווה האמיתית

המסר העמוק של הסרטון הוא לא נגד ציבור כזה או אחר. הוא בעד שיחה טובה יותר. בעד ענווה אינטלקטואלית. בעד האפשרות להודות שאנחנו לא תמיד מבינים את המילים של עצמנו, ובטח לא תמיד מבינים את המילים של האחרים.

בחברה מפולגת, קל מאוד להגביר את הקול. קשה יותר לדייק את השפה. אבל דווקא שם יכולה להתחיל תקווה אמיתית. לא תקווה של הסכמה מלאה, אלא תקווה של הבנה. לא ביטול מחלוקות, אלא הפיכתן למחלוקות שאפשר לחיות איתן, לדבר עליהן ואולי אפילו ללמוד מהן.

כי בשיח של חירשים אף אחד לא מרוויח. אבל בשיחה שבה אנחנו באמת שואלים למה התכוונת, יש סיכוי שמשהו חדש ייבנה.

לצפייה בסרטון