איפה האדם היה בשואה

יש שאלות שלא באמת מחכות לתשובה. הן לא נפתחות כדי להיסגר. הן נפתחות כי הלב לא מסוגל לשתוק מולן.

אחת מהן היא השאלה המפורסמת והכואבת כל כך: איפה אלוהים היה בשואה. זו שאלה שנאמרת בלחש בבתי ספר. בבתי כנסת. בטקסים. ליד נרות זיכרון. לפעמים היא נאמרת בכעס. לפעמים בעצב. לפעמים פשוט כי אין מילים אחרות.

אבל בסיפור קצר אחד, בין שני ניצולי שואה, מתברר שיש שאלה נוספת. לא פחות מטלטלת. אולי אפילו קרובה יותר אלינו ביום־יום: איפה האדם היה בשואה.

שיחה קצרה עם תהום גדולה

אבא קובנר שאל את הרב יהודה עמיטל שאלה ישירה. שניהם היו ניצולי שואה. שניהם הכירו את הזוועה לא מתוך ספרים ולא מסרטים, אלא מהחיים עצמם.

קובנר שאל: איך אפשר להמשיך להאמין באלוהים אחרי השואה?

הרב עמיטל לא ניסה לתת תשובה מסודרת. הוא לא שלף הסבר. הוא לא עטף את הכאב במשפטים יפים מדי. הוא אמר בערך כך: את אלוהים לא הבנתי לפני השואה. לא הבנתי אותו בזמן השואה. וגם אחרי השואה אני עדיין לא מבין אותו. אבל אני מאמין בו.

ואז הוא הפך את השאלה. לא בכעס. לא כדי לנצח בוויכוח. אלא כדי להאיר נקודה אחרת לגמרי.

אתה שהאמנת באדם. איך אפשר להאמין באדם אחרי השואה?

לא רק שאלה על שמים

הרבה פעמים ביום השואה השיחה הדתית הולכת למקום התיאולוגי. איפה היה אלוהים. למה הוא שתק. איך אפשר להתפלל אחרי אושוויץ. אלו שאלות כבדות והן לא נעלמות. גם אסור להעלים אותן.

אבל הסיפור של הרב עמיטל מזכיר שהשואה לא מערערת רק אמונה באלוהים. היא מערערת גם אמונה באדם. בתרבות. בקדמה. בחינוך. באירופה הנאורה. ברעיון שאם אנשים יקראו ספרים טובים וישמעו מוזיקה קלאסית, הם בהכרח יהיו מוסריים יותר.

כי בשואה לא פעלו מפלצות מהאגדות. פעלו בני אדם. אנשים עם בתים. משפחות. שפה. אוניברסיטאות. מנגנונים. טפסים. רכבות. פקודות. חתימות. אדישות.

ופה נמצאת השאלה שמסרבת להירגע: אם אדם מסוגל לזה, מה זה אומר על האדם?

האמונה שלא באה עם הסבר

אחד הדברים החזקים בדמותו של הרב יהודה עמיטל הוא שהוא לא הציע אמונה קלה. הוא לא אמר שהוא מבין. להפך. הוא הדגיש שהוא לא מבין.

יש בזה משהו מאוד אנושי. לפעמים נדמה לנו שאמונה חייבת לבוא עם תשובה לכל שאלה. אבל אצל הרב עמיטל האמונה חיה לצד חוסר ההבנה. היא לא מוחקת אותו. היא לא מתכחשת לו. היא עומדת לידו.

זו לא אמונה שמסבירה את השואה. זו אמונה שמסרבת לתת לשואה להיות המילה האחרונה על הכול.

הברכה שקיבלה משמעות אחרת

הרב עמיטל סיפר שבזמן השואה הייתה ברכה אחת שהוא הצליח לכוון בה במיוחד: ברוך שלא עשני גוי.

זו ברכה שלא פשוט לשמוע היום בלי הקשר. לכן חשוב להבין איך הוא אמר אותה. לא כהתנשאות ריקה ולא כשנאה לאחר. אלא כזעקה מוסרית מתוך הגיהינום.

הוא אמר שבאותם ימים היה לו ברור דבר אחד: עדיף להיות בצד של הנרצחים מאשר בצד של הרוצחים. עדיף לסבול עם מי שנרדף מאשר להשתייך למנגנון שמוחק בני אדם.

המשפט הזה לא הופך את הכאב לפחות נורא. הוא כן מציב קו מוסרי חד. גם במקום שבו הכול מתפרק. גם כשהעולם משתגע. יש הבדל בין קורבן לרוצח. בין מי שנרדף לבין מי שרודף. בין אדם שנמחץ לבין אדם שבחר למחוץ.

ומה זה אומר לנו היום

יום השואה איננו רק יום של זיכרון היסטורי. הוא גם יום של בדיקה פנימית.

לא רק מה עשו אז. אלא מה אנחנו עושים היום כשמישהו נרדף. כששפה הופכת אלימה. כשאנשים נהיים שקופים. כשציבור שלם מסומן כאויב. כשכאב של אחרים מפסיק לגעת בנו.

השאלה איך אפשר להאמין באדם אחרי השואה לא חייבת להוביל לייאוש. היא יכולה להוביל לאחריות. אם האדם מסוגל לעשות רע כה גדול, אז האדם חייב גם לחנך את עצמו. לשים גבולות. לבנות מוסדות מוסריים. להיזהר מאדישות. לא לתת לשנאה להיראות טבעית.

אולי זו אחת המשימות הגדולות של הזיכרון: לא רק לבכות על מה שהיה. אלא לשאול איזה בני אדם אנחנו בוחרים להיות עכשיו.

להישאר עם השאלה

הסיפור בין אבא קובנר לרב יהודה עמיטל לא פותר את חידת השואה. וטוב שכך. יש דברים שלא ראוי לפתור במשפט אחד.

אבל הוא מזיז אותנו מעט. מהשאלה ״איפה היה אלוהים״ אל השאלה ״איפה היה האדם״. ומשם אל שאלה שלישית — אולי הכי חשובה לנו: איפה אנחנו נמצאים כשמוסר נבחן באמת.

אפשר לא להבין. אפשר לכאוב. אפשר להישאר עם שתיקה. אבל אסור להפסיק לשאול. ואסור להפסיק לבחור בצד של החיים. בצד של החמלה. בצד של מי שמגן על האדם ולא רומס אותו.