מי מרוויח ממשבר?

כשפותחים חדשות ונתקלים בכותרת כמו ״משבר חוקתי״, קל מאוד להיבהל, להתעצבן, לבחור צד ולהמשיך הלאה. אבל כותרת מפוצצת היא לא באמת הסיפור. השאלה המעניינת יותר היא: למה זה קרה? מי דחף לשם? ומי מרוויח מזה?

כי לפעמים משבר הוא לא תקלה. לפעמים הוא שיטה.

רגע, מה בעצם קרה כאן?

מועצת הרשות השנייה היא גוף המונה 15 אנשים, שמפקח על שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל. הממשלה רצתה להחליף את המועצה ולמנות מועצה חדשה. עד כאן — לגיטימי לגמרי. ממשלות מחליפות מינויים, זה חלק מהמשחק.

אבל הוגשו עתירות לבג״ץ בטענה שהמינוי של המועצה החדשה לא נעשה בדיוק לפי הכללים. בג״ץ אמר לממשלה, במילים פשוטות: אנחנו נבדוק את הטענות, ובינתיים תמשיכו לעבוד עם המועצה הקיימת.

ואז מגיע החלק המעניין. בחוק שמסמיך את המועצה לפקח יש סעיף שאומר שהיא חייבת לכלול לפחות עשרה חברים. לפי הטענות, שר התקשורת עודד חלק מחברי המועצה להתפטר, כך שהמועצה תרד מתחת לעשרה חברים — ואז, לכאורה, לא תוכל לפעול.

כלומר: אם בג״ץ אומר ״בינתיים תמשיכו עם הגוף הקיים״, אפשר לנסות להפוך את הגוף הקיים ללא רלוונטי. שימו לב לתעלול.

בג״ץ מצידו קבע שההתפטרויות לא נעשו בתום לב, אלא בעידוד השר, ולכן גם אם המועצה קטנה מהנדרש בחוק — היא תמשיך להחזיק בסמכויות עד לסיום הבירור לגבי המינויים החדשים.

עד כאן, בואו נודה באמת, זה נשמע כמו שעמום משפטי נוראי. לא בדיוק חומר שפותח מהדורות. אבל אז הממשלה הודיעה שהיא לא מתכוונת לכבד את החלטת בג״ץ — ושם הסיפור מפסיק להיות טכני והופך להיות עקרוני.

ייצור משברים הוא דרך לצבור כוח

כאן עולה החשד שהמשבר לא סתם קרה. הוא נוצר. וכששומעים אמירות כמו ״לא היא ניסתה לגרור אותנו לזה; אנחנו גררנו אותה לשם בעל כורחה״, או ״הגיע הזמן למשבר חוקתי בישראל״, קשה להתעלם מהאפשרות שמישהו רואה במשבר יעד, לא בעיה.

וזה מחזיר לשיעור חשוב מאוד על כוח, שלא חייבים ללמוד דווקא בפוליטיקה. אפשר ללמוד אותו גם בהייטק.

בארגונים גדולים יש לפעמים מנהלים שלא מתקדמים בזכות מקצועיות יוצאת דופן, אלא בזכות יכולת פוליטית. הם לא בהכרח בונים מערכות טובות יותר; הם יודעים לייצר מצבים שבהם מערכות אחרות נראות כושלות. ואז הם מגיעים ״להציל״ אותן.

השיטה נראית בערך כך:

• מכשילים מחלקות אחרות בצורה אלגנטית אבל מכוונת.
• לוקחים מהן אחריות אחרי שהן נחלשות.
• מצליחים איפה שהן נכשלו — אחרי שמישהו דאג שייכשלו.
• צוברים קרדיט אצל ההנהלה הבכירה.
• מקדמים מתחתיהם בעיקר ״יסמנים״.

בהתחלה זה נראה יעיל. יש פחות ויכוחים, פחות דיונים, פחות בלגן. במקום תהליך קבלת החלטות עם שאלות, התנגדויות ובדיקות — פשוט עושים מה שאדם אחד אומר.

אבל זה בדיוק הרגע שבו הארגון מתחיל להירקב מבפנים.

כשמנטרלים את מי שמפריע, מנטרלים גם את מי ששומר

בכל מערכת בריאה יש גורמים שמפריעים. הם שואלים שאלות. הם מעכבים לפעמים. הם דורשים הסברים. הם לא תמיד נותנים למי שמנהל לקבל כל החלטה במהירות ובקלות.

זה נכון בחברה עסקית, וזה נכון במדינה.

אפשר להתעצבן על בג״ץ. אפשר לחלוק על החלטות שלו. אפשר לחשוב שהוא מתערב יותר מדי או פחות מדי. אבל ברמה המבנית, התפקיד של גוף ביקורת הוא בדיוק לא להיות נוח. הוא אמור לעצור רגע ולשאול: האם זה חוקי? האם זה תקין? האם הכללים נשמרו?

וכשמנהיגות מחליטה שהגוף ששואל שאלות הוא ״הבעיה״, קל מאוד לעבור לשלב הבא: לייצר משבר סביבו, ואז להשתמש במשבר הזה כדי לקחת ממנו כוח.

זה לא חייב להיות מתוך אידיאולוגיה עמוקה. לפעמים זו פשוט הדרך הכי מהירה לצבור שליטה.

הבעיה היא שהחברה בסוף מתרסקת

באותה אנלוגיה מההייטק, השיטה עבדה לזמן קצר. המנהל התקדם. האנשים הנאמנים לו קודמו. מוקדי כוח אחרים נחלשו. בסוף הוא שלט כמעט בכל הפיתוח.

אבל זה לא נגמר טוב. כשמחליפים מקצועיות בנאמנות, כשמחליפים דיון בציות, וכשבונים כוח על ידי חבלה במערכות אחרות — הארגון כולו משלם את המחיר. במקרה ההוא, המניה התרסקה ביותר מ־95%.

וזו הנקודה שחשוב לקחת מהסיפור הזה: גם אם תכסיסים כאלה עובדים בטווח הקצר, הם הורסים את המערכת בטווח הארוך.

מדינה היא לא סטארטאפ, אבל יש כאן עיקרון דומה. אם כל גוף שמפקח, בודק או מעכב הופך לאויב שצריך לשבור — בסוף לא נשארת מערכת ניהול. נשאר רק כוח.

אנחנו הדירקטוריון של המדינה

אנחנו האזרחים, אנחנו המנהלים של החברה הזו שנקראת מדינת ישראל. לא במובן היומיומי, אבל במובן העמוק: אנחנו אלה שאמורים לזהות מתי עובדים עלינו, מתי מייצרים לנו משבר, ומתי מבקשים מאיתנו למחוא כפיים למהלך שמחליש את המערכת שאמורה להגן עלינו.

אפשר להתקדם גם בלי לייצר משברים. אפשר לשנות מדיניות, להחליף מינויים, לתקן חוקים ולהתווכח על גבולות הכוח — בלי לשבור את הכלים.

השאלה היא לא רק מי צודק בוויכוח הנוכחי. השאלה היא האם אנחנו מוכנים לקבל שייצור משברים יהפוך לשיטת עבודה. כי אם כן, כדאי לזכור: גם בארגונים וגם במדינות, כשמפרקים את מנגנוני הבקרה כדי לזוז מהר יותר — לפעמים באמת זזים מהר. רק לא תמיד לכיוון הנכון.