יותר כסף, פחות ביטחון

בוא נדבר על אלימות

יש תחושה כזאת באוויר, שלא תמיד נעים להגיד בקול: נהיה פה אלימים יותר. לא רק בכותרות, לא רק בתחושת הבטן, אלא ביום־יום. ברחוב, בכביש, בבילוי, במפגש אקראי עם אדם עצבני מדי. פתאום אתה מוצא את עצמך חושב פעמיים לפני שאתה עונה למישהו, לפני שאתה מעיר הערה, לפני שאתה נכנס לסיטואציה.

אחרי מקרה אלים ברוטשילד, היו מי שאמרו: זה תמיד היה ככה. ויכול להיות. מי שגדל בשכונה לא פשוטה וראה דבר או שניים בחיים יודע שאלימות לא נולדה אתמול. אבל עדיין, התחושה היום היא שמשהו השתנה. שהמרחב הציבורי נהיה פחות בטוח. שהסיכוי להיקלע לאירוע אלים מרגיש גבוה יותר.

אבל תחושה זו אינה מספיקה. כי לפעמים משחקים לנו במוח.

הבעיה עם תחושות: הטיית הדיווח

יש דבר שנקרא «הטיית הדיווח». אם מחר בבוקר כל מהדורת חדשות וכל אתר יתחילו לדווח על כל תאונת דרכים, גם הכי קטנה, מהר מאוד נחיה בתחושה שיש גל מטורף של תאונות. ואז כל נסיעה תרגיש מסוכנת יותר.

אבל זה לא בהכרח אומר שיש יותר תאונות. יכול להיות שפשוט יש יותר דיווחים עליהן.

אותו דבר יכול לקרות עם אלימות. אם אנחנו שומעים יותר סיפורים, רואים יותר תיעודים, קוראים יותר כותרות — אולי אנחנו פשוט חשופים יותר. אולי המציאות לא השתנתה, אלא רק המצלמות, הרשתות והאלגוריתם.

אז במקום להסתמך על פחד, צריך לבדוק נתונים. ואני אדם רציני, אני מסתמך על נתונים.

כשהנתונים הרשמיים מספרים רק חצי סיפור

במבט ראשון, הנתונים הרשמיים של המשטרה יכולים להרגיע. לפי מספר מקרי האלימות שדווחו למשטרה בשנים האחרונות, יש אפילו ירידה. על פניו: מה אתם רוצים? פחות דיווחים, פחות אלימות.

אבל כאן בדיוק צריך לעצור. כי אלה לא בהכרח מקרי האלימות שהתרחשו. אלה מקרי האלימות שדווחו למשטרה.

וזה הבדל עצום.

אם אנשים מפסיקים לדווח, הנתונים יראו ירידה גם אם האלימות בפועל עולה. לכן צריך לחפש נתונים שקשה יותר להשפיע עליהם באמצעות אמון, ייאוש או החלטה אישית לא להתלונן.

למשל:

• אנשים שהגיעו לבית חולים בעקבות אלימות.
• אנשים שנרצחו בעקבות אלימות.

אלה נתונים מסוג אחר. לא מושלמים, אבל הרבה פחות תלויים בשאלה האם מישהו מאמין שהמשטרה תעשה משהו עם התלונה שלו.

ואז התמונה השתנתה לגמרי

כשמסתכלים רק על הדיווחים למשטרה, אפשר לחשוב שמקרי האלימות בירידה. לפי הנתונים הללו, מדובר בירידה של כ־20% בדיווחים בין 2014 ל־2026.

אבל כשמוסיפים לתמונה את האשפוזים בעקבות אלימות ואת מקרי הרצח, הסיפור כבר נראה שונה לגמרי. שם נרשמת עלייה חדה. מקרי הרצח, למשל, עלו ביותר מ־164%.

אז מה זה אומר?

אפשרות אחת היא שמספר מקרי האלימות ירד, אבל הם נעשו חמורים יותר. אבל קשה לראות בזה בשורה טובה. אם פחות אנשים מתלוננים, ובמקביל יותר אנשים מגיעים לבית חולים או לבית קברות, כנראה שהבעיה לא נעלמה. היא פשוט יוצאת מהגרפים הנוחים.

ומהפער הזה אפשר ללמוד שני דברים מטרידים:

• האלימות בפועל כנראה עלתה, או לכל הפחות החמירה משמעותית.
• הציבור פחות מאמין במשטרה.

לא צריך סקר שביעות רצון בשביל להבין את זה. אם אנשים חווים אלימות ולא מדווחים, אחת האפשרויות הסבירות היא שהם לא מאמינים שייצא מזה משהו.

יותר תקציב, פחות אמון

בדרך כלל, כשמערכת ציבורית נכשלת, התשובה הראשונה היא: חסרים משאבים. חסרים תקנים, חסר כסף, חסר ציוד, חסר כוח אדם.

אז שווה לבדוק גם את זה. ומה קורה כשמסתכלים על תקציב המשטרה באותן שנים? מתברר שהתקציב דווקא עלה משמעותית — ביותר מ־84% בין 2014 ל־2026.

ופה מגיע האבסורד: אנחנו משקיעים יותר כסף, אבל מקבלים יותר אלימות ופחות אמון.

המילה שכולם אוהבים להשתמש בה היא יעילות. כלומר, מה היחס בין הגדלת המשאבים לבין שיפור התוצאות. אבל כאן נראה שקורה משהו הפוך. יש לזה אפילו שם: יאטרוגניות — מצב שבו הניסיון לטפל בבעיה מייצר בעצמו נזק.

זה נשמע כמעט לא הגיוני, אבל הנתונים מציירים תמונה קשה: יותר כסף לא בהכרח תורגם ליותר ביטחון. ובמקרה הזה, לפחות לפי הנתונים האלה, גם לא תורגם ליותר אמון.

זו לא רק בעיית משאבים

אין דרך קלה להגיד את זה: אם התקציב גדל, הדיווחים יורדים, האלימות החמורה עולה והציבור פחות פונה למשטרה — הבעיה כנראה עמוקה יותר מחוסר כסף.

זו לא רק בעיית משאבים. וכנראה גם לא רק בעיית ניהול משאבים.

זו בעיית מדיניות.

והחדשות הטובות הן שמדיניות היא לא חוק טבע. מדיניות אפשר להחליף. אפשר לבדוק מה לא עובד, לשנות סדרי עדיפויות, למדוד אחרת, לתמרץ אחרת, לבנות מחדש אמון ציבורי ולהפסיק להסתפק בגרפים שנראים טוב רק כל עוד לא שואלים שאלות קשות.

כי בסוף, ביטחון אישי לא נמדד רק בכמה תיקים נפתחו במשטרה. הוא נמדד בשאלה פשוטה הרבה יותר: האם אנשים מרגישים שהם יכולים לחיות כאן בלי לפחד להיקלע לאלימות — ואם כן קרה משהו, שיש למי לפנות.

כרגע, לפי הפער בין הדיווחים לבין המציאות הקשה של בתי החולים ומקרי הרצח, נדמה שהתשובה רחוקה מלהיות מרגיעה.