ללמוד מילים כשאגי רוצה במה

יש רגעים שבהם את מחליטה להיות האמא הכי מסודרת בעולם: יושבת יחד, פותחת ספר מילים, מצביעה על ציורים, סופרת כמה מילים בת שנה ושלושה חודשים כבר אומרת — ומנסה להתרכז.

ואז הכלבה הקנאית מצטרפת לעניינים.

כי בבית עם פעוטה וכלבה, אין באמת דבר כזה “פעילות שקטה”. יש ניסיון. יש כוונה טובה. יש “מי זה? נכון, זה דג”. ויש גם את אגי, שמבחינתה שיעור מילים הוא פשוט זמן מצוין להזכיר שגם לה יש צרכים, רגשות, צעצועים ורצון עז להיות במרכז העניינים.

אמא קלינאית וכלבה קנאית

ללמד פעוטה מילים חדשות זה אחד הדברים הכי מתוקים שיש. כל ניסיון קטן להגיד “ברווז”, כל “בבנה” במקום בננה, כל “הבבב” שמוביל לכלב — הכול מרגיש כמו רגע קטן של קסם.

יש משהו מרגש בלשמוע איך השפה מתחילה להיבנות. פתאום דג הוא דג, חתול עושה מיאו, פרח — מריח, רכבת הופכת ל“טוטו”, והעולם כולו מתפרק למילים קטנות שהילדה מתחילה לאסוף לעצמה.

אבל המציאות, כמו תמיד בהורות, הרבה פחות סטרילית ממה שדמיינו. את מנסה להישאר בפוקוס, לעבור מתפוח לתפוז, מבובה לדובי, ממטוס למשאית — ובדיוק אז יש מישהי אחרת בבית שמרגישה שהפעילות הזאת לא קיבלה את האישור שלה.

בואי נחזור לעניינינו. שוב.

אחד המשפטים הכי אימאיים שיש הוא כנראה: “בואי נחזור לעניינינו”. כי כמה פעמים ביום אנחנו מנסות לחזור לעניינינו?

לחזור לארוחת הצהריים אחרי שנשפך משהו. לחזור להתלבש אחרי שהפעוטה ברחה עם גרב אחת. לחזור לשיחת טלפון אחרי שמישהו צעק “אמאאא”. ולחזור לספר המילים אחרי שהכלבה החליטה שעכשיו זה הזמן שלה.

זה מצחיק כי זה כל כך אמיתי. את יכולה להגיע עם כל הידע, כל הסבלנות וכל הכוונות הטובות, אבל בבית אמיתי יש הפרעות אמיתיות. צעצועים, נביחות, קנאה, צחוקים, טעויות מתוקות, ותינוקת שמבחינתה גם “אגי” היא לגמרי מילה שצריך לספור.

בסוף גם ההפרעות הן חלק מהלמידה

לפעמים אנחנו כל כך רוצות “ללמד” שאנחנו שוכחות שגם החיים עצמם מלמדים. גם ההפרעה של הכלבה היא הזדמנות לשפה: לקרוא לה בשם, לשאול מה היא רוצה, להסביר שהיא מוציאה אותנו מריכוז, לצחוק מזה, ולחזור שוב למילים.

פעוטות לא לומדים רק מרשימות מסודרות של חפצים. הם לומדים מהקשרים, מהרגש, מהחזרתיות, מהקול שלנו, מהצחוק שלנו, ומהכאוס הקטן של הבית.

אז נכון, אולי התכנון היה לספור מילים. אבל בפועל קיבלנו גם שיעור בריכוז, בתורות, בקנאה, באהבה, ובזה שהמילה “אגי” יכולה להיכנס באמצע כל פעילות — ובצדק מבחינת אגי.

הורות היא לא שיעור מסודר, היא אלתור מתמשך

יש משהו מנחם בידיעה שאצל כולם זה ככה. אף פעילות עם פעוט לא נשארת בדיוק כמו שתכננו. תמיד יהיה משהו שיזיז את הפוקוס, יקטע את הרצף, או יגרום לנו להגיד בחצי צחוק: “את מוציאה אותנו מריכוז, אנחנו לומדות מילים”.

ואולי זה בדיוק היופי. כי בין דג לברווז, בין בננה לתפוח, בין ילדה שמנסה להגיד מילה חדשה לכלבה שרוצה תשומת לב — נוצרים הרגעים הכי חיים, הכי מצחיקים והכי שלנו.

בסוף, גם אם לא ספרנו הכול כמו שצריך, למדנו משהו. הילדה למדה מילים. אגי למדה שהיא עדיין חשובה. ואמא למדה, שוב, שאין דבר כזה פעילות רגועה באמת כשיש בבית פעוטה וכלבה עם אופי.